מזמור התהילה נחתם בהצהרת שבח והודיה לה׳, העומדת בניגוד מוחלט להתנהגותם של האויבים. בעוד שהאויבים, המשולים לכלבים, ישנים ביום, המשורר בוחר להקדיש את תחילת יומו לשירה ולהודיה [אבן עזרא].
המשורר מצהיר וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ, כלומר אפרסם את כוחך וגבורתך בשירי [מאירי], וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ. הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי משמעות הזמן שבו נאמרת השירה. יש המפרשים כי השירה תפרוץ בבוקר שבו יינצל המשורר מיד רודפיו [רש"י], ובמיוחד לאור העובדה שזהו בדיוק הזמן שבו תכננו אויביו להמיתו, אך הוא ימצא את עצמו בטוח ומוגן [אלשיך]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי הכוונה היא לשבח תמידי שיאמר בכל בוקר ובוקר [רד"ק, מאירי, מצודת דוד]. גישה משלבת מציעה כי המשורר יקום וישיר על עוזו של ה׳ לאורך כל הלילה, ועם עלות השחר ירנן על חסדו [מלבי"ם]. אזכור העוז והחסד בפסוק אינו מקרי, והוא סוגר מעגל עם פסוקים קודמים במזמור שבהם פנה המשורר לה׳ בביטויים אלו [אבן עזרא].
הסיבה להודיה מפורטת בהמשך: כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי, שכן ה׳ שמע את תפילתו והגן עליו מפני הקמים עליו [אבן עזרא], וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי. המילה מָנוֹס משמעותה מקום של בריחה וניסה [מצודת ציון], והיא משמשת כאן כמשל לאדם הנס אל אוהבו כדי להימלט ולמצוא מחסה [מצודת דוד].
הפרשנים מדגישים כי עצם הבריחה אינה מעידה על חולשה. היכולת לנוס ולהימלט היא עצמה תוצאה של עוז וגבורה שהעניק ה׳ למשורר, וכן סיוע אלוהי שאפשר לו לברוח בהצלחה [אלשיך, מלבי"ם]. יתרה מכך, היכולת של המשורר להתאפק, לנוס ולא להשיב מלחמה, נחשבת לגבורה השקולה לניצחונותיו הגדולים בעבר, שכן בזכות בריחה זו נמנעה שפיכות דמים של יהודים [אלשיך].