הדימוי המרכזי בפסוק משווה את אויבי המשורר לכלבים משוטטים המחפשים את טרפם או את מזונם בחסות החשיכה. הפרשנים נחלקים לשני כיוונים עיקריים בהבנת הפסוק: תיאור פעולותיהם הזדוניות של האויבים, או לחלופין, תיאור העונש והקללה שיחולו עליהם.
לפי הגישה הראשונה, הפסוק מתאר את רדיפת האויבים בפועל. לאחר שהם מדברים סרה במשורר במהלך היום, וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב – הם שבים בשעות הערב כדי לארוב לאלו שהלשינו עליהם [רש"י]. על רקע הסיפור המקראי שבו שלח שאול המלך שומרים לביתו של דוד כדי להמיתו, מוסבר כי דוד ברח מבעוד מועד, אך חשש שהשומרים יחזרו פעם נוספת באשמורת הלילה. כאשר יגלו שדוד נמלט, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב – ינהמו מתסכול ככלבים, וִיסוֹבְבוּ עִיר – ויחפשו ברחבי העיר כדי לגלות היכן הוא מסתתר [אלשיך, רד"ק].
לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בפסוק זה קללה ועונש של "מידה כנגד מידה". אף על פי שמילים כמעט זהות הופיעו מוקדם יותר במזמור כדי לתאר את האויבים האורבים למשורר כדי להורגו, כאן הפסוק מתאר את מפלתם העתידית. אותם רשעים שסבבו בעיר כדי לצוד אדם צדיק, ייענשו בכך שייאלצו לחזור ולחזר על פתחי אנשים אחרים לעת ערב כדי לבקש נדבות.
על פי פירוש זה, וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב משמעו שישובו אל העיר מתוך עוני מרוד. יֶהֱמוּ כַכָּלֶב – הם יהמו וינבחו מתוך כאב לב, כרעבונם של כלבים משוטטים בלילה, שכן בטנם הריקה תמנע מהם ללכת לישון. מתוך אותו רעב כבד, וִיסוֹבְבוּ עִיר – ינועו וינודו ברחובות העיר בחיפוש נואש אחר פת לחם.