טבח חסידיו ועבדיו של ה' מגיע לממדים מחרידים של הרג וביזיון. הטרגדיה כפולה: שפיכות דמים המונית סמוך לעיר הקודש, וההשפלה הסופית שבה החללים נותרים מוטלים ללא קבורה.
הדימוי כַּמַּיִם מתבאר בכמה רבדים. ברובד הפשוט, הוא מתאר את הכמות העצומה של הדם שנשפך [מלבי"ם]. מעבר לכך, הוא מבטא את יחסם של הרוצחים אל חייהם של הנרצחים: הם שפכו את דמם מתוך תחושה שזהו מעשה מותר וחסר חשיבות, כאילו מדובר במים הפקר שאיש לא ידרוש עליהם דין וחשבון [אבן עזרא]. גישה נוספת קושרת את הדימוי למים אל מצוות כיסוי הדם; בניגוד לדם חיה שעליו נאמרה החובה לכסותו בעפר, דם ההרוגים נשפך כמים שאין חובה לכסותם, ולכן נאמר וְאֵין קוֹבֵר – אפילו הדם עצמו לא זכה ל"קבורה" ולכיסוי מינימלי בעפר [אלשיך].
הזעזוע מתעצם לנוכח המיקום שבו התרחש הטבח, סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם. ההרג לא אירע במדבר שומם או במקום נידח, אלא סביב העיר המרכזית, ובכל זאת לא נמצא מי שיביא את החללים לקבר ישראל מרוב שממון וחורבן [מלבי"ם].
באופן טבעי, בני ישראל היו אלו שאמורים לקבור את מתיהם [רד"ק], אך המציאות הקשה הותירה אותם במצב של וְאֵין קוֹבֵר. הניצולים המעטים הסתתרו במקומות מחבוא ופחדו לצאת אל מחוץ לעיר כדי לטפל בגופות, מחשש שמא יירצחו גם הם באותן סביבות שבהן כבר נשפך דם רב [מצודת דוד, אלשיך].