ממעמקי הגלות והסבל עולה תחינה לה׳ כי יעקוף את שורת הדין, וישנה את סדר המשפט הרגיל: במקום לבחון את החטאים תחילה, מתבקשת מידת הרחמים לתפוס את המקום הראשון.
הבקשה אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים עוררה דיון בקרב הפרשנים לגבי טיבם של אותם עוונות. יש המפרשים כי הכוונה היא לחטאי הנעורים שאדם עשה בעברו [רד"ק, מאירי], בעוד אחרים סבורים כי מדובר בחטאי אבותינו מן העבר [אבן עזרא, מאירי]. גישה נוספת רואה בכך התייחסות לחטאים החמורים שבגינם נחרב הבית הראשון, או לעבירות המרכזיות שעליהן האדם נתבע בראשונה לתת דין וחשבון, כגון ביטול תורה ומשא ומתן בחוסר אמונה [אלשיך]. מנגד, יש המסבירים בפשטות כי אלו עוונות שכבר חטאנו בהם ונענשנו עליהם די והותר [ביאור שטיינזלץ].
הקריאה מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ מהווה את הפתרון למצוקה זו. המילה יקדמונו משמעותה הבאה והזמנה של דבר לפני האדם [רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי אדם המוכה בעקבות פשעיו אינו זוכה לרחמים כאשר אשמתו ניצבת לנגד העיניים, גם אם הוא שב בתשובה [מצודת דוד]. לכן, הבקשה היא שרחמי ה׳ יקדימו ויגיעו במהירות רבה עוד בטרם יעלו העוונות בזיכרון, שכן אם הדין יקדם לרחמים לא תהיה תקומה [מלבי"ם, מאירי]. ניגוד פיוטי נוצר כאן: כשם שהעוונות הם "ראשונים", כך מתבקשים הרחמים להקדים ולהיות ראשונים עוד לפניהם [אבן עזרא].
ההצדקה לתחינה זו טמונה במילים כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שנחלשנו, הגענו לתכלית העוני והאומללות, ואין בנו עוד כוח לסבול את עול הגלות. מעבר לחוסר הכוח הפיזי, העוני והדלות משמשים גם כסניגוריה על החטאים עצמם: קשיי הקיום והמאבק על פת לחם הם אלו שלא הותירו פנאי לקביעת עיתים לתורה או למשא ומתן באמונה. כאשר השופט רואה את הדלות כגורם שהוביל לחטאים, הוא עשוי להקל בדין ולעורר את הרחמים [אלשיך].