זעקת הפסוק מבטאת את כאבו העמוק של עם הנתון תחת סבל מתמשך, התוהה על גבולות הזעם האלוהי ומייחל לסיומו.
הפרשנים מסבירים כי השאלה עַד מָה משמעותה עד מתי או עד כמה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה תֶּאֱנַף נגזרת מן המילה אף, ומשמעותה תכעס ותקצוף [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואילו קִנְאָתֶךָ מתארת את חמתו של ה' המקנא ונוקם [רש"י].
תחושת הזמן בפסוק משקפת את כובד הגלות. אף על פי שהמזמור עשוי להתייחס לגלות בבל הראשונה, שנמשכה שבעים שנה בלבד, הסבל הרב גרם לתקופה זו להיראות בעיני העם כארוכה ובלתי נגמרת [רד"ק, מאירי]. ייתכן גם שיש כאן רמז לגלות האחרונה והארוכה [מאירי]. מתוך קושי זה עולה התמיהה האם הזעם יימשך לָנֶצַח, ויבער כאש שכלה ושורפת הכול עד תום [מצודת דוד].
לצד זעקת הכאב, הפרשנים מזהים בפסוק דרישה להסטת הזעם האלוהי מישראל אל אומות העולם. הטענה המרכזית היא שגם אם ישראל חטאו והכעס כלפיהם היה מוצדק, הרי שחייב להיות לו סוף [ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהפועל תֶּאֱנַף מבטא את כליות חרון האף, הרי שלאחר שה' כבר כילה את זעמו בישראל, מן הראוי שהכעס ייפסק [מלבי"ם].
לאור זאת, הבקשה תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ מובנת כקריאה להפנות את מידת הדין כלפי האויבים. ה' אמנם קינא וכעס בתחילה על כך שישראל עבדו אלוהים אחרים, אך כעת עולה השאלה מדוע הוא אינו מקנא בזרים שהרעו להם [אבן עזרא]. המייחל מבקש שה' ישיב את אפו מישראל, וייפרע מן הגויים שאינם יודעים אותו ושמחים לאידו של העם [אלשיך, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].