יצא לכם פעם לחכות שמצב לא נעים כבר ייגמר, והרגשתם שהזמן פשוט עוצר מלכת? ככה בדיוק הרגיש עם ישראל כשהיה בגלות רחוק מהארץ. התקופה הזו הייתה כל כך קשה, עד שהיא הרגישה להם ארוכה ובלתי נגמרת.
מתוך הכאב הגדול, העם צועק אל ה' ושואל עַד מָה, כלומר עד מתי או עד כמה המצב הזה יימשך. הם שואלים מתי ה' יפסיק לכעוס עליהם, ומשתמשים במילה תֶּאֱנַף, שמגיעה מהמילה אף ומשמעותה כעס. הכעס הזה נקרא בפסוק קִנְאָתֶךָ, כי ה' כעס על כך שבעבר בני ישראל התרחקו ממנו ועבדו אלילים. בגלל הקושי העצום, העם חושש שמא הכעס יישאר לָנֶצַח, לתמיד, ושהוא יהיה חזק וקשה ויתואר במילים תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ, כלומר כעס ששורף הכול.
אבל בתוך הזעקה הזו מסתתרת גם בקשה חשובה. עם ישראל מבין שהכעס היה מוצדק, אבל טוען שחייב להיות לו סוף. הם מתחננים לה' שאחרי כל כך הרבה זמן הוא יפסיק לכעוס עליהם, ובמקום זאת יפנה את הצדק והמשפט אל האויבים והעמים הזרים שעושים להם רע ושמחים כשהם סובלים.