המשורר פונה אל ה' בבקשה להסיר את הזעם והכעס מעל עם ישראל, ולהפנות אותם כלפי אומות העולם המרוחקות ממנו.
המילה חמתך מתוארת ככעס פנימי [מלבי"ם] הבוער כאש [רד"ק]. הבקשה שפוך חמתך אל הגוים משמעה הסרת החמה מעל ישראל והטלתה על הגויים [מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי המילה אל משמשת כאן במשמעות של "על", כלומר על הגויים, בדומה לניסוח המופיע בפסוק המקביל בספר ירמיהו [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, מצודת ציון, מנחת שי].
ההצדקה להפניית הזעם כלפי הגויים נובעת מכך שהם מסרבים לדעת את ה' [מצודת דוד] ומרוחקים ממנו הרבה יותר. לעומתם, עם ישראל, אף על פי שחטא, עדיין מכיר את ה' וקורא בשמו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה כי אם ייסורי הגלות אינם מספיקים כדי למרק את עוונותיהם של ישראל, ראוי שה' ישפוך את חמתו על האומות השכנות שלעגו לישראל והפכו אותם לחרפה [אלשיך].
בנוגע לציון ועל ממלכות, ישנן שתי התייחסויות היסטוריות מרכזיות. מצד אחד, האזכור של "ממלכות" נועד להדגיש את אובדנה המוחלט של מלכות ישראל עם חורבן ירושלים וגלות יהודה, בניגוד לגלות עשרת השבטים שבה עדיין נותרה מלכות [רד"ק]. מצד שני, ה"ממלכות" מפורשות כשתי המעצמות שהחריבו את בתי המקדש: בבל בבית הראשון ואדום בבית השני. ממלכות אלו בשמך לא קראו – כלומר, כאשר החריבו את המקדש והצרו לישראל, הן לא עשו זאת למען כבוד ה' וכדי להעניש את ישראל על חטאיהם, אלא מתוך מניעיהן שלהן [אלשיך].