המציאות הקשה של הגלות ותבוסת העם מותירות את הניצולים במצב של השפלה עמוקה. המילה הָיִינוּ מתייחסת לאותם שרידים שנותרו לאחר החורבן [אבן עזרא], אשר הפכו למושא של בוז, צחוק ובושה בעיני האומות [רד"ק, מאירי, שטיינזלץ, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי המילה וָקֶלֶס משמעותה לעג וחרפה, כאשר עם ישראל הופך למעין בדיחה [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו כלשון דיבה, שבה האומות מדברות רעות בישראל והופכות אותם למשל ולשנינה [רש"י].
הפסוק מחלק את יחסם של הגויים לישראל לשתי קבוצות: "שכנינו" ו"סביבותינו". גישה אחת מסבירה כי "שכנינו" הם האומות שחיות ממש בתוך שטחי ישראל, בעוד "סביבותינו" הם העמים השוכנים מעבר לגבולות [מלבי"ם]. מנגד, ישנה אבחנה פסיכולוגית ומעמדית בין הקבוצות: השכנים הקרובים, אשר רומסים את ישראל ופוגעים בהם באופן תדיר, כלל אינם מחשיבים אותם כראויים ללעג, אלא רואים בהם חֶרְפָּה בלבד. לעומתם, העמים הרחוקים מעט יותר הם אלו שמתייחסים לישראל בלַעַג וָקֶלֶס. אותם עמים סביב שמחים לאידם של ישראל, אך דווקא שמחה מרושעת זו עשויה בסופו של דבר לעורר רחמי שמיים, להסיר את אפו של ה' מעל עמו ולהפנותו אל הגויים [אלשיך].