זעקת האומה הגולה מדגישה את אכזריותם של האויבים, אשר לא רק שהתעלמו מקיומו של הבורא, אלא החריבו באלימות את העם הנבחר ואת משכנו הארצי של ה'. הדרישה לשפיכת זעמו של ה' על הגויים אינה נובעת רק מחוסר אמונתם, אלא מכך שפגעו ביעקב, העם היחיד שכן מכיר אותו ועובד אותו [אבן עזרא, רד"ק].
הפרשנים מבארים כי המילה אָכַל משמעותה כליה והשמדה מוחלטת [מצודת דוד], ואילו נָוֵהוּ הוא מעונו של ה', הלוא הוא בית המקדש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אשר אותו הֵשַׁמּוּ והפכו לשממה [ביאור שטיינזלץ]. הכתוב משתמש בכינוי זה במקום לומר במפורש "נווה ה'" מפאת כבודו של ה' [אלשיך].
הפסוק מציג מעבר לשוני מעניין מלשון יחיד (אָכַל) ללשון רבים (הֵשַׁמּוּ). יש המפרשים כי לשון היחיד מתייחסת באופן כללי למלך הרשע שעמד בראש הצוררים, ואילו לשון הרבים מכוונת לכלל צבאו ועמו [מאירי]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה כאן רמז היסטורי לעשיו ולאדום: הפועל בלשון יחיד מתייחס לעשיו עצמו, שנטל את כל רכושו של יעקב, ואילו לשון הרבים מכוונת לבניו ולזרעו, שהם אלו שהחריבו בפועל את בית המקדש [אלשיך].
הפרשנים מעלים טענות קשות כנגד האומות המחריבות. אף על פי שהגלות והחורבן באו ברצונו של ה' וכעונש על חטאי ישראל, היה על האויבים לנהוג ברחמים ולא לכלות את העם לחלוטין [רד"ק]. יתרה מכך, מטרת ה' בהחרבת המקדש הייתה לכלות את זעמו על עצים ואבנים כדי להציל את העם, אך האויבים חרגו מהגזרה האלוהית ופגעו גם בעם עצמו [מלבי"ם]. בנוסף, האומות מתגאות בכוחן ומייחסות את הניצחון לעצמן במקום להכיר בכך שהיו רק כלי שרת בידי ה', ובכך הן מחללות את שמו [אלשיך].
כתוצאה מחורבן זה, האומה שרויה בגלות, בעוני מרוד ובדוחק המעביר את האדם על דעתו. מצב זה משול לאדם שיכור שאינו מסוגל להתפלל כראוי, מה שמדגיש את הצורך בכך שרחמי ה' יקדימו ויבואו גם ללא תפילה מסודרת מצד העם השבור [חומת אנך].