הבקשה לנקמה באומות השכנות אינה נובעת רק מהסבל הלאומי, אלא בעיקר מהפגיעה בכבוד שמים. הפרשנים מסבירים כי הקריאה וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ היא דרישה להשיב לאומות גמול של פורענות כפי שעשו לישראל, כאשר המוקד בשלב זה אינו הצלת העם ממוות, אלא תביעת עלבונו של ה' (מצודת דוד, אלשיך).
את המילה שִׁבְעָתַיִם מפרשים רוב הפרשנים כביטוי לריבוי עצום, פי כמה וכמה. המלבי"ם מבאר כי העונש המוכפל נדרש משום שאין כל יחס או שוויון בין האדם המחרף לבין ה' שאותו הוא מחרף, ולכן עונש במידה כנגד מידה אינו מספיק ויש להענישם פעמים אין מספר. האלשיך מוסיף כי מול אינסופיותו של ה', אפילו עונש כפול ומכופל נחשב בעיני האומות לעונש כבד, אך לאמיתו של דבר הוא שקול כנגד חרפה אחת בלבד.
הבקשה שהעונש יגיע אֶל חֵיקָם מתפרשת כתפילה שהפורענות תפגע בהם באופן ישיר ומדויק, מבלי לסטות ימינה או שמאלה (מצודת דוד). גישה נוספת רואה ב"חיק" רמז למחשבות הלב העמוקות, כך שהעונש יחול לא רק על הגידופים שהשמיעו בפיהם, אלא גם על כוונותיהם הרעות (אלשיך).
הביטוי חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ מכוון לזלזול שהפגינו כלפי ה'. הרד"ק והמאירי מציינים כי חרפה זו באה לידי ביטוי באמירתם המזלזלת של הגויים ששאלו בלעג "איה אלוהיהם". האלשיך מדייק מכך שהכתוב קורא לזה "חרפתם", כי הגויים מחרפים ומבזים למעשה את עצמם בלבד, שכן ה' אינו משתנה ואינו נפגע באמת מגידופיו של בשר ודם.