חורבן בית המקדש הראשון, הגלות וחילול הקודש עומדים במרכזו של חזון נבואי וקינה כואבת זו [מאירי, רד"ק]. עם זאת, פתיחת הטקסט מעוררת תמיהה שנידונה בהרחבה: כיצד ניתן לכנות תיאור של הרס וחורבן במילה מִזְמ֗וֹר? הגישה המרכזית מסבירה כי השירה נובעת מכך שה' כילה את חמתו בעצים ובאבנים של מבנה המקדש, ובכך שפך את זעמו על הדומם ולא עשה כליה מוחלטת בעם ישראל [רש"י, אלשיך]. גישה נוספת מציעה כי המשורר ראה ברוח הקודש את העתיד לבוא, וזימר על כך שגם לאחר החורבן, ישראל נותרים עמו ונחלתו של ה' [אבן עזרא].
הפנייה הפותחת במילה אֱֽלֹהִ֡ים אינה רק ציון שם, אלא זעקה ותמיהה תיאולוגית. הפרשנים רואים בכך קריאת כאב: אתה האל הגיבור, כיצד יכולת להתאפק ולאפשר לגויים לפלוש לנחלתך? כיצד ייתכן שיד בשר ודם גברה על מקום קדשך? [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא].
הפלישה מתוארת כתהליך מדורג של ביזוי והרס. תחילה, בָּ֤אוּ גוֹיִ֨ם ׀ בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ, ביטוי הכולל את ארץ ישראל כולה ואת כלל המקומות המקודשים [אבן עזרא, מלבי"ם]. כניסתם של האויבים לא הייתה רק לשם מילוי גזירת ה' להעניש את ישראל, אלא לוותה באכזריות רבה, בגאווה ובחילול הקודש [חומת אנך]. לאחר כניסתם, הם טִ֭מְּאוּ אֶת־הֵיכַ֣ל קׇדְשֶׁ֑ךָ, ולבסוף החריבו את העיר עצמה.
בביאור המילה לְעִיִּֽים, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שהעיר נהרסה והפכה לגלים ותלי חורבות של אבנים [רש"י, רד"ק, מאירי, מלבי"ם, מצודות, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מרחיב את משמעות החורבן ומסביר כי ירושלים הפכה למקום שפל ונמוך, לאזור שומם ללא יישוב, או למקום שבו האויבים חפרו באדמה והפכו אותה כדי לחפש מטמונות חבויים [אבן עזרא].