תארו לעצמכם שקרה משהו ממש עצוב, אבל אז אתם מבינים שזה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ופתאום אתם מרגישים קצת הקלה. זה בדיוק מה שקרה בזמן חורבן בית המקדש הראשון. הפסוק שלנו נפתח במילה מִזְמוֹר, וזה קצת פלא. הרי מזמור הוא שיר, ואיך אפשר לשיר כשבית המקדש נחרב? התשובה היא שיש כאן גם סוג של נחמה. ה' כעס מאוד, אבל במקום להעניש את עם ישראל ולפגוע בהם חס וחלילה, הוא הוציא את הכעס שלו על העצים והאבנים של הבניין. עם ישראל ניצל, ועל כך יש שירה.
למרות זאת, הכאב הוא עצום. הפנייה במילה אֱלֹהִים היא לא רק קריאה רגילה, אלא זעקה של כאב ותדהמה: איך ייתכן שאתה, ה' הגיבור והחזק, התאפקת ונתת לאויבים להיכנס למקום הקדוש שלך? הפלישה של האויבים לארץ קרתה שלב אחר שלב. קודם כל, בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, כלומר האויבים נכנסו לארץ ישראל ולמקומות הקדושים מתוך גאווה וזלזול. לאחר מכן, הם טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, הם נכנסו לתוך בית המקדש עצמו ופגעו בקדושה שלו. ולבסוף, הם החריבו את ירושלים והפכו אותה לְעִיִּים, שזה אומר גלים ותלי תלים של אבנים והריסות.