חורבן ירושלים מתבטא לא רק באובדן החיים, אלא גם בביזיון שלאחר המוות. האויבים הותירו את גופות ההרוגים מוטלות כאשפה, חשופות לעופות ולחיות הטרף, ללא קבורה הולמת.
המילה נָתְנוּ מתארת את העובדה שהאויבים לא אפשרו להביא את המתים לקבורה, אלא הותירו אותם בהריסות העיר [אבן עזרא, מצודת דוד]. הכתוב מתאר אכזריות הולכת וגוברת כלפי המתים, וישנה הבחנה בין נִבְלַת, המציינת גופה שלמה, לבין בְּשַׂר, המציין בשר שנחתך לנתחים. מכאן שהאויבים לא הסתפקו בהפקרת הגופות בשלמותן, אלא אף חתכו באכזריות את בשרם של ההרוגים והשליכו את הנתחים למאכל [מלבי"ם]. נתחים אלו ניתנו לְחַיְתוֹ אָרֶץ, כלומר לחיות פרא ולכלבים שניזונו מבשר ההרוגים, כאשר האות וי"ו במילה "לחיתו" היא תוספת לשונית ומשמעותה פשוט חיית ארץ [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
על מנת להבין את השתלשלות האירועים, שכן מבחינה הגיונית שפיכות הדמים הייתה אמורה להיות מוזכרת לפני חוסר הקבורה, יש להתבונן במציאות ההיסטורית של המצור: בעקבות המגפות שפרצו בתוך ירושלים, ניסו התושבים להוציא את מתיהם לקבורה מחוץ לעיר. האויבים שצרו על העיר מבחוץ ארבו להם, הרגו את נושאי המיטות, וכך הותירו את כולם מוטלים ללא קבורה [אלשיך].
שאלה מרכזית שעולה מן הכתוב היא כיצד ניתן לכנות את בני אותו דור בשמות התואר עֲבָדֶיךָ וכן חֲסִידֶיךָ, בשעה שידוע כי דור החורבן היה נגוע בחטאים כבדים. הפרשנים מציגים שתי גישות עיקריות ליישב זאת.
הגישה הראשונה גורסת כי עצם הייסורים והמוות האכזרי שלא כדרך הטבע, היוו כפרה על חטאי העם. מתוך שקיבלו את עונשם בייסורים, נמחלו עוונותיהם והם נחשבים כעת לחסידים ולעבדי ה' [רש"י, אלשיך]. בהקשר זה, ישנה הבחנה דקה בפסוק: הפושעים שזכו לכפרה דרך מותם מכונים עֲבָדֶיךָ, וגופותיהם נקראות נִבְלַת, ואילו הצדיקים הגמורים מכונים חֲסִידֶיךָ, וגופותיהם זוכות לכינוי המכובד יותר בְּשַׂר [אלשיך].
מנגד, הגישה השנייה מדגישה כי אכן היו צדיקים ועובדי ה' של ממש בירושלים. אף על פי שהנביאים תיארו את רחובות העיר כריקים מאנשי משפט, תיאור זה התייחס רק להמון העם שהסתובב בחוצות. החסידים האמיתיים נחבאו בבתיהם מפני הרשעים. חלק מאותם חסידים ניצלו והוגלו לבבל, וחלקם נהרגו וגופותיהם הופקרו, הכול על פי גזירת הדין האלוהי [רד"ק, מאירי].