תהלים, פרק ע״ט, פסוק ח׳

ממעמקי הגלות והסבל עולה תחינה לה' כי אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים, בין אם אלו חטאי נעורינו, עבירות אבותינו מן העבר, או חטאים שכבר נענשנו עליהם די והותר. כדי למנוע מצב שבו האשמה ניצבת לנגד העיניים וחוסמת את הסליחה, אנו מבקשים כי מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ, כך שמידת הרחמים תגיע במהירות ותקדים את שורת הדין עוד בטרם יעלו הפשעים בזיכרון. ההצדקה לתחינה זו היא כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד, שכן נחלשנו והגענו לתכלית העוני ואפיסת הכוחות. דלות זו משמשת גם כסניגוריה על החטאים עצמם, מתוך הבנה שקשיי הקיום והמאבק על פת לחם הם שהובילו למעשים אלו, עובדה שאמורה לעורר את רחמי השופט ולהקל בדין.