תארו לעצמכם מצב שבו קורה אסון גדול, והאנשים שניצלו כל כך מבוהלים עד שהם לא יכולים אפילו לצאת החוצה כדי לעזור. המשורר מתאר תקופה עצובה מאוד שבה אויבים פגעו בעם ישראל. הוא אומר שהם שפכו את דמם כַּמַּיִם. למה דווקא כמו מים? קודם כל, כי לצערנו מדובר בכמות גדולה מאוד. אבל יש כאן עוד כוונה: האויבים התייחסו לחיים של עם ישראל כאילו הם זולים וחסרי חשיבות, ממש כמו מים של הפקר שאפשר לשפוך סתם כך, וחשבו שאף אחד לא יעניש אותם על כך.
הזעזוע גדול עוד יותר כי זה לא קרה במדבר רחוק או במקום נידח, אלא ממש סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם, העיר המרכזית והחשובה. בדרך כלל, עם ישראל מקפיד מאוד לקבור בכבוד כל אדם שמת. אבל במקרה הזה המצב היה כל כך מסוכן, עד שנאמר וְאֵין קוֹבֵר. האנשים המעטים שהצליחו להינצל הסתתרו במקומות מחבוא. הם פשוט פחדו לצאת אל מחוץ לעיר כדי לקבור את חבריהם, כי חששו שהאויבים יפגעו גם בהם באותם מקומות מסוכנים.