יצא לכם פעם להרגיש עצב עמוק, כזה שקשה להסביר במילים ורק מנגינה יכולה לבטא אותו? המזמור הזה הוא בדיוק שיר כזה. זהו שיר מלא בכאב שנשמע כמו זעקה של אדם חולה, אבל הוא בעצם משל לעם ישראל. כשהעם נמצא בגלות ורחוק מארצו, הוא מרגיש צער רב ומתגעגע הביתה.
את השיר המיוחד הזה שרו בבית המקדש, והוא מתחיל בהוראות למשוררים. המילה לַמְנַצֵּחַ מתארת את האדם שעומד בראש צוות המנגנים ומדריך אותם. הם ניגנו על כלי נגינה שנקרא מָחֲלַת, שהצלילים שלו היו עצובים במיוחד ונועדו לעורר בכי ודאגה כדי להתאים להרגשה של המזמור. המילה לְעַנּוֹת מלמדת אותנו שהם לא שרו בשקט, אלא הרימו את קולם ושרו בזעקה רמה.
השיר עצמו נקרא מַשְׂכִּיל, מפני שהוא נועד לעורר את הלבבות שלנו ולתת לנו שכל והבנה עמוקה על המצב של העם. מי שחיבר ושר את המזמור היה אדם חכם מאוד משבט יהודה שנקרא הֵימָן הָאֶזְרָחִי, שחכמתו הייתה גדולה כמו של שלמה המלך, ויחד איתו שרו בני קורח שהיו משוררים חשובים.