זעקתו של המתפלל נובעת מתחושת נטישה כואבת, דווקא על רקע פנייתו התמידית אל ה׳. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה תִּזְנַח היא תעזוב או תנטוש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
השאלה לָמָה מבטאת תמיהה: הואיל והאדם צועק ומתפלל ללא הרף, מדוע ה׳ אינו משגיח על דלותו, מתעלם מתפילתו ועוזב את נפשו ביד האויב [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק]. יש מי שרואה בזעקה זו ביטוי למצב לאומי, ומפרש את עזיבת הנפש והסתרת הפנים כתיאור של ייסורי הגלות [מאירי].
גישה ייחודית מבחינה בין ייסורי הגוף לייסורי הנפש. לפי תפיסה זו, המתפלל מבקש מה׳ שלא ינטוש את החלק הרוחני שבו, ולכן הוא זועק תִּזְנַח נַפְשִׁי. תחת זאת הוא מציע חלופה ומבקש תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, כלומר מן הגוף והחומר בלבד. האדם מוכן לקבל ייסורים גופניים מתוך הבנה שהם יכפרו עליו, ובלבד שנפשו לא תידחה ותישאר קרובה לה׳ [אלשיך].