תחושת המחנק והייאוש של המשורר מגיעה לשיאה כאשר הוא מדמה את הצרות, החרון והאימות השוטפים אותו לטביעה מוחלטת. הפרשנים מסכימים כי המילים סַבּוּנִי וכן הִקִּיפוּ מבטאות שתיהן עניין של סיבוב והקפה, ויש שרואים בכך כפל לשון פיוטי שנועד לחזק את הרעיון [רד"ק]. עם זאת, יש המזהים כאן הדרגה והחמרה במצב: בעוד שבתחילה הצרות רק סבבו אותו, כעת הן הִקִּיפוּ אותו מכל עבר, באופן הרמטי ושלם שאינו מותיר שום פתח מילוט [מלבי"ם].
הדימוי כַמַּיִם ממחיש את עוצמת הפורענויות. המצוקות נדמות למים רבים המאיימים להטביע את האדם [ביאור שטיינזלץ], ומקיפות אותו מכל צדדיו כפי שמים עוטפים גוף השקוע בתוכם [מצודת דוד, אלשיך]. יש המרחיבים את הדימוי לממד גלובלי, ומסבירים שכשם שהמים מקיפים את כדור הארץ בטבעיות, כך זעמו וביעותיו של ה' מקיפים את המשורר [רד"ק, מאירי].
סבל זה אינו אירוע חולף, אלא מתרחש כָּל הַיּוֹם, ביטוי המתאר ייסורים רצופים או תקופה ארוכה של חולי בעבר [אבן עזרא]. יתרה מכך, המילה יָחַד מדגישה שהחרדה, החרון והצרות השונות אינם מגיעים בהדרגה או בזה אחר זה, אלא תוקפים את המשורר כולם בבת אחת [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך מציאות קשה זו של היקף תמידי, עולה תמונה פסיכולוגית מורכבת של אדם שספג כל כך הרבה אימה ופחד, עד שהם הפכו עבורו להרגל ולטבע שני, וכעת הוא פשוט נושא אותם כחלק משגרת חייו [אלשיך].