הדובר מבטא תחושה עמוקה של סבל מתמשך וכובד משקלו של הזעם האלוהי, תוך שימוש בדימויים עוצמתיים של סערה ומצולות ים. הוא מתאר מציאות שבה הצרות והייסורים פוקדים אותו בזה אחר זה ללא הפוגה, כשהוא חש חסר הגנה מול פגיעתם.
המילה סָמְכָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים מלשון הישענות וכובד משקל. כלומר, מלוא כובד הכעס האלוהי, חֲמָתֶךָ, רובץ, נשען ונתלה על הדובר [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו מלשון קרבה וסיבוב, כך שהזעם האלוהי מקיף וסוגר עליו [רד"ק, מאירי], או מלשון התחזקות, שהכעס מתגבר ולוחץ עליו [מאירי]. מבחינה היסטורית ורעיונית, יש שרואים בכך ביטוי לאובדן ההגנה שהייתה לישראל בעבר; בעוד שבימי קדם מנהיגים כמשה רבנו ספגו את החמה והגנו על העם, כעת הכעס נשען ישירות על הדובר, שנותר ללא מגן [אלשיך].
בהמשך הפסוק נאמר וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ. אות וי"ו במילה וְכָל משמשת כאן במשמעות של "עם כל" או "ובכל" [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, מאירי]. הפרשנים מסכימים כי מִשְׁבָּרֶיךָ הם גלי הים, הנקראים כך משום שהם נשברים ומתנפצים בעוז בעת סערה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. הדובר מדמה את עצמו לאדם שגורש מהיבשה ומושלך אל תחתית מצולות הים [אבן עזרא, רד"ק]. הגלים הללו מסמלים את סערת האף האלוהי, כאשר הצרות, או מאבק הגוף בחולי, תוקפים את האדם בזה אחר זה ברצף מהיר, ממש כמו גלים [רש"י, מאירי]. מנגד, גישה אלגורית מפרשת את הגלים כאומות העולם הקמות על ישראל לאורך ההיסטוריה; כל אומה מתרוממת כגל המאיים לשטוף את העולם, אך לבסוף נשברת ונבלמת כשהיא נתקלת בישראל [אלשיך].
לגבי המילים עִנִּיתָ סֶּלָה, חלק מהמפרשים מציינים כי המילה עָלַי מתחילת הפסוק משרתת גם את חלקו השני, כך שהכוונה היא "וכל משבריך ענית עלי" [אבן עזרא, מאירי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עִנִּיתָ נגזרת מלשון עינוי, והכוונה היא שכל גלי הזעם מופנים כלפי הדובר כדי לענות אותו תמיד, זמן רב וללא כל הפסק [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. פירוש אחר קושר את המילה עִנִּיתָ לפעולת ההתנפצות וההכנעה של הגלים עצמם [אבן עזרא]. בראי ההיסטוריה, בעוד שבעבר ה' ענה והכניע את האומות שקמו על ישראל, הדובר מלין על כך שבהווה האויבים אינם נענשים מיד, אלא ממשיכים להתקיים מדור לדור [אלשיך].