הכאב האנושי מובא כאן בשיא חריפותו, כמציאות חיים רצופה בייסורים, חולשה גופנית ופחד מתמיד מפני הבאות. המשורר מציג את עצמו כאדם שחייו הם למעשה תהליך איטי ומתמשך של גוויעה.
הפרשנים מסכימים כי המילים עָנִי אֲנִי וְגֹוֵעַ מתארות מצב של דעיכה, כליון גופני וחולשה מתמשכת. עם זאת, יש המדגישים כי העוני כשלעצמו נחשב כמוות, ועל כן המשורר מרגיש כמת חי [אלשיך].
באשר למילה מִנֹּעַר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהייסורים מלווים את המשורר עוד מימי נעוריו, כך שמעט מאוד ימי שלווה ידע בחייו. לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת את המילה לא מלשון תקופת הנערות, אלא מלשון ניעור וחבטה, כלומר מוות חטוף הבא מתוך חנק וטלטלה עזה [רש"י].
המשך הפסוק, נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ, מבטא את המשא הכבד של אימת ה' ופחד הייסורים המאיימים, מילה הנכתבת במסורת המקרא חסרת האות יו"ד [מנחת שי]. למרות הסבל הרב, המשורר ממשיך לשאת את עול הפחד מבלי לפרוק את עול האמונה [רד"ק]. יש אף מי שרואה בכך חסד אלוהי, שכן ה' מסתפק בהטלת אימה ופחד מפני ייסורים עתידיים, כתחליף לייסורים קשים בפועל [אלשיך].
המילה אָפוּנָה זכתה למגוון רחב של פירושים. קבוצת פרשנים אחת גוזרת אותה מהמילה "פן", ומסבירה שהמשורר חי בחרדה מתמדת ודואג תמיד "פן יקרה לי כך וכך" [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. גישה שנייה קושרת את המילה לשורש פ.נ.ה, ומבארת שבכל מקום שאליו יפנה המשורר כדי לברוח, האימה מקיפה אותו מכל עבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה שלישית מפרשת מלשון "פנוי", כלומר המשורר פנוי ומנותק מכל עסקי העולם, משום שכל כולו טרוד בנשיאת משא הפחד [מצודת דוד]. לבסוף, יש המפרשים את המילה מלשון "אופניים", במשמעות של מכון ובסיס, ללמדנו שאימת ה' מיושבת, מבוססת וחקוקה עמוק בתוך לבו של המשורר [רש"י].