מצב של סבל קיצוני וייאוש עמוק עולה מן הכתוב, שבו נדמה כי הצרות מילאו את הקיום כולו עד כדי השקה אל המוות. המילה שבעה מתארת התמלאות, עניין של מליצה הממחיש כיצד רבו הצרות עד שהנפש מלאה בהן ואינה יכולה להכיל עוד [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים גישות שונות לאופי אותן רעות שבהן שבעה הנפש. יש המפרשים את המילה בְרָעוֹת כתיאור של תחלואים פיזיים קשים [אבן עזרא]. מנגד, מודגש הניגוד המריר למצב הטבעי והרצוי; בניגוד לאדם הזוכה למות כשהוא "זקן ושבע ימים" או שבע בטובה ובשלווה, הדובר כאן חווה חיים שכל ימיהם היו רצופים אך ורק ברעות, ומהן הוא שבע [מלבי"ם].
בעקבות סבל זה, מגיעה ההצהרה וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ, ביטוי מושאל [אבן עזרא] שמשמעותו היא שימי החיים התקרבו מאוד לרדת אל הקבר, עד כדי נגיעה של ממש במוות [רוב הפרשנים].
לצד הפירוש האישי, יש הרואים בכתוב ביטוי קולקטיבי לאומי, ומזהים את הדוברת ככנסת ישראל [רש"י]. לפי קו חשיבה זה, הרעות מתארות את צרות הגלות הקשות שהביאו את העם קרוב למיתה [רד"ק]. לחלופין, התיאור מיוחס לדור המדבר, שחטאיו, דוגמת חטא העגל, הביאו עליו עונשים ופורענויות עד שחייו התקרבו אל השאול [אלשיך].