המשורר מבטא תחושת ייאוש עמוקה, שבה הוא חש מנותק לחלוטין מארץ החיים ומהשגחת ה'. הוא מדמה את קיומו המייסר למצבם של שוכבי הקבר, ורואה במוות טרגדיה מוחלטת, אך בה בעת גם שחרור מוחלט מסבל ומעול.
המילים בַּמֵּתִים חׇפְשִׁי זכו למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמתים משוחררים מענייני העולם הזה. שחרור זה מתבטא בשני רבדים: ברובד הרוחני, המתים פטורים מקיום התורה והמצוות [תורה תמימה, רש"י, אבן עזרא]. ברובד הגשמי, הם משוחררים מעבודות הגוף, משעבוד למלכי האדמה, ומכל ייסורי העולם ומקריו [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי המשורר מתאר את ייסורי הגלות, ומעדיף את החופש שבמוות על פני שעבוד החיים, שכן המתים אינם מרגישים עוד בצרות [רד"ק, המאירי]. המלבי"ם אף מוסיף כי מצבו של המשורר גרוע ממצב המתים, שכן הם לפחות זכו לשחרור מהייסורים. מנגד, קיימת פרשנות ייחודית הרואה במילה מתים רמז לאבות האומה, שבעבר בזכותם זכו ישראל להיות חופשיים, וכעת המשורר תוהה האם זכותם פגה והם נחשבים כמתים שאינם יכולים להושיע [אלשיך].
המשורר מדמה את עצמו כְּמוֹ חֲלָלִים, כלומר אנשים שנהרגו מפצעים [מלבי"ם], שוכבי קבר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד - כאלו שה' אינו עוסק בהם יותר [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מתעכבים על משמעות השכחה הזו ועל שאלת תחיית המתים. הרד"ק מבהיר כי הפסוק אינו כופר בתחיית המתים, אלא מדבר על פי טבע העולם, שבו המת אינו קם לתחייה מעצמו. פרשנים אחרים מדגישים כי המילה עוֹד משמעותה "עדיין" [מצודת ציון], והיא רומזת לכך שהמתים אינם נזכרים כעת, אך יגיע מועד שבו יזכרו ויפקדו ביום תחיית המתים [אבן עזרא, מצודת דוד, המאירי]. המאירי מוסיף כי חופש זמני זה ניתן גם לרשעים, שזוכים למנוחה עד ליום הפקודה.
בסיום הפסוק נאמר וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ, כאשר המילה נִגְזָרוּ מפורשת כנכרתו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. היכרתות זו מתפרשת לשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, זהו ניתוק שלילי: המתים נגזרו ונותקו מקיום המצוות [רש"י], או מראיית טובו של ה' [המאירי]. בדומה לכך, הרד"ק רואה בכך הקבלה לגלות – כשם שעל המתים נגזרה תמותה סופית, כך נגזרה על ישראל גלות ללא תקומה. מצד שני, הניתוק נתפס כשחרור: המתים נכרתו והורחקו ממכת ידו של ה', כך שידו אינה שולטת בהם עוד כדי להענישם ולהכותם, בניגוד למשורר שעדיין סובל ממכות אלו בחייו [מלבי"ם, מצודת דוד, המאירי].