קרה לכם פעם שהרגשתם כל כך עצובים או מותשים, שרק רציתם להתנתק מכל מה שקורה מסביב ולנוח בשקט? המשורר מתאר כאן תחושה מאוד דומה של ייאוש עמוק. הוא מרגיש כל כך הרבה צער, עד שהוא מדמה את מצבו לאנשים שכבר אינם בחיים.
הוא משתמש במילים בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כדי לתאר משהו מיוחד. למה הוא קורא להם חופשיים? כי מי שעוזב את העולם הזה בעצם משתחרר מכל הקשיים, מהעבודה הקשה, מהכאבים וגם מהחובה לקיים מצוות. המשורר סובל כל כך, עד שהחופש הזה מהצרות נראה לו כמו שחרור. הוא מרגיש כְּמוֹ חֲלָלִים, כלומר כמו אנשים שנפגעו קשה ושוכבים במנוחה. הוא מתאר אותם כאנשים אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד. זה לא אומר שחס וחלילה ה' שוכח אותם לתמיד, אלא שכרגע, בעולם הטבעי שלנו, הם כבר לא פעילים. בסוף הוא אומר וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ, כלומר הם נכרתו ונותקו לחלוטין מהעולם, גם מהדברים הטובים שבו, אבל גם מכל הצרות והכאבים.