תחושת חידלון עמוקה וחוסר אונים מוחלט מציפים את הדובר, עד כדי כך שסביבתו כבר מספידה אותו בעודו בחיים. הוא מעיד על עצמו כי נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, כלומר, בעיני אחרים הוא נתפס כמי שכבר מת וירד אל הקבר [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים כמה סיבות למצב קיצון זה: יש המסבירים כי הדבר נובע מתוך עוני כבד, מראה חיצוני שהשתנה לרעה וחולשה גופנית עצומה [אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומתם, ציור מוחשי ומצמרר במיוחד מציג תמונה של אדם חולה שאיבד את הכרתו; הסובבים אותו טועים לחשוב שהוא מת ומתכוננים לקוברו, בעוד הוא למעשה חי ומרגיש את המתרחש, אך משותק לחלוטין ואינו מסוגל להניע אפילו איבר אחד כדי לאותת שהוא עודנו בחיים [מלבי"ם].
ברובד הלאומי, מצב זה משקף את כנסת ישראל בגלות, אשר מרוב הצרות והרדיפות נחשבת כמתה בין האומות, ללא יכולת להינצל מידי המריעים לה [רד"ק, מאירי]. מנגד, יש הקושרים ביטוי זה לירידה לאבדון בדומה לעדת קורח, מצב שבו האדם חש שאין לו תקומה [אלשיך].
במצב זה, מצהיר הדובר: הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. כלל הפרשנים מסכימים כי המילה אֱיָל משמעותה כוח. כלומר, הוא הפך לאדם חסר אונים, שאין לו כוח לשאת את מצוקותיו או להושיע את עצמו. מבחינה לשונית, הכוונה היא לאיש שאין כוח לו [אבן עזרא]. יש המדגישים כי התחושה היא כה קשה, עד שנדמה לדובר כאילו מעולם לא היה בו כוח [מצודת דוד], או שאין בו אפילו את הכוח המינימלי לבקש תיקון למצבו [אלשיך].