החברה הישראלית זכתה לדמויות מופת רוחניות שנועדו לשמש כאות לקדושה ולהורות את הדרך הנכונה, אך במקום להכיר בטובה זו של ה' ולקבלה באהבה, העם בחר למרוד ולבטל את השפעתם.
על המילים וַתַּשְׁקוּ אֶת־הַנְּזִרִים יָיִן מסבירים הפרשנים כי העם גרם לנזירים לעבור על נדרם ולאבד את קדושתם. באשר לדרך שבה נעשה הדבר, קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי הדבר נעשה בדרכי פיתוי ובדברי חלקה ששכנעו את הנזירים לשתות [מצודת דוד, רד"ק, צאינה וראינה]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי העם הפעיל כוח של ממש והכריח את הנזירים בעל כורחם לשתות ולהיטמא [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מטרת המעשה הייתה להשתיק את קולם המוסרי של הנזירים. מאחר שאדם שיכור פסול מלהורות הלכה, השקייתם נועדה למנוע מהם ללמד את העם ולהדריך אותו [רש"י], וכך להבטיח שלא יימצא איש שיציג מופת של פרישות וטהרה [מלבי"ם]. במסורת הכתיב המדויקת, המילה הַנְּזִרִים נכתבת חסרה, ללא האות יו"ד הראשונה [מנחת שי].
בהמשך לכך, המילים וְעַל־הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ מראות שבמקביל לפגיעה בנזירים, העם התרס נגד הנביאים. הם מנעו מהם בכוח להזהיר בשם ה' מפני עבודה זרה, מתוך רצון לעקור את רוח הקודש ואת דרישת האמונה האמיתית מישראל [רד"ק, מלבי"ם]. דוגמה היסטורית להשתקה זו מופיעה בהמשך ספרו של עמוס, כאשר אמציה כהן בית אל מצווה עליו לברוח לארץ יהודה ולהפסיק להתנבא [רש"י]. מנגד, ישנה פרשנות ייחודית המציעה קריאה שונה לחלוטין של מילים אלו. לפי גישה זו, בעקבות מעשיהם הרעים של האנשים שהדיחו את הנזירים לשתות, ה' בעצמו הוא זה שציווה על נביאיו לחדול מלהתנבא לאותו דור חוטא [צאינה וראינה].