לאחר שהטיב ה' עם ישראל והם פשעו בו, מגיעה שעת הענישה. הרי אם ה' מעניש עמים שלא ידעו אותו, קל וחומר שיעניש את עמו שמרד בו למרות חסדיו (מצודת דוד). עונש זה מתואר כצרה ומועקה כבדה שתרתק אותם למקומם ותמנע מהם כל אפשרות מילוט.
המילה מֵעִיק מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון הצקה, לחץ וצרה. אבן עזרא מביא מחלוקת בעניין זה: בעוד שרב סעדיה גאון מפרש זאת כחוסר יכולת לשאת משא, חכמי ספרד רואים בכך פעולה אקטיבית של גרימת צער ודוחק. לעומתם, המלבי"ם מציע פירוש ייחודי לפיו המילה קשורה למושג "מעקה", דהיינו סגירה וחסימה.
הלחץ מופעל עליהם תַּחְתֵּיכֶם, כלומר במקומם ובחנייתם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שכובד הצרה ירתק אותם למקומם, יכביד עליהם וימנע מהם לנוע ולברוח מפני חרב האויב. יש המוסיפים כי הלחץ יהיה כה רב עד שהם יכרעו ויפלו במקומם (ביאור שטיינזלץ).
כדי להמחיש את עוצמת הלחץ, הנביא משתמש בדימוי: כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר. הפרשנים מסכימים כי זהו משל, שהרי העגלה היא דומם ואינה חשה מועקה בעצמה. המילה עָמִיר משמעותה אלומות של תבואה שנאספו מהשדה. בחירת הנביא דווקא במשא של אלומות תבואה אינה מקרית; מדובר במשא בעל נפח גדול במיוחד שיוצר דוחק וצפיפות רבה (רד"ק).
הדימוי מתאר עגלה שעמוסה לעייפה באלומות תבואה. כובד המשא הופך אותה לאיטית וכבדה כאילו הייתה עשויה מעופרת או מברזל, עד שהיא כורעת תחת הנטל ואינה מסוגלת לזוז (צאינה וראינה, ביאור שטיינזלץ). כך גם העם יהיה משותק במקומו מכובד הצרות. על פי גישתו של המלבי"ם, הדימוי מתמקד במעקה המקיף את העגלה ודוחס את אלומות התבואה בחוזקה כדי שלא ייפלו; באותו אופן, ה' יסגור על העם וידחוק אותם מכל עבר, מבלי להותיר להם פתח מילוט.