השחיתות החברתית והדתית נשזרות זו בזו לכדי מציאות קשה של ניצול החלש למען פולחן ועושר אישי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמנהיגים והשופטים מנצלים את כוחם כדי לעשוק את העניים, ומשתמשים בשלל כדי לחגוג במקדשי העבודה הזרה.
הביטוי בְּגָדִים חֲבֻלִים מתייחס לבגדים שנלקחו בכוח כמשכון מאנשים עניים, לרוב מאלה שסירבו להיכנע לדרישותיהם של שופטים מושחתים, והבגדים מעולם לא הוחזרו לבעליהם. המילה יַטּוּ מתפרשת על ידי רוב המפרשים מלשון הסבה, כלומר השענות על הצד בזמן סעודה, כדרך בני החורין והעשירים. החוטאים משתמשים בבגדי העניים הגזולים כמצעים וכריות שעליהם הם מסבים בנוחות בעת משתאותיהם. עם זאת, ישנה דעה [אבן עזרא] ולפיה המילה יַטּוּ רומזת גם להטיית משפט, שכן הם מעוותים את הדין בפרהסיה כדי לקחת את המשכונות מאותם אביונים.
את סעודותיהם הם מקיימים אֵצֶל כָּל־מִזְבֵּחַ ובתוך בֵּית אֱלֹהֵיהֶם, מקומות המזוהים על ידי רוב הפרשנים כמקדשים ומזבחות של עבודה זרה, כדוגמת הבעל. שם הם שותים וְיֵין עֲנוּשִׁים, שהוא יין שנקנה בכספי קנסות שרירותיים ועונשי ממון שהוטלו שלא בצדק על אנשים חפים מפשע. יש המוסיפים [רד"ק וצאינה וראינה] שהם אף שותים את היין מתוך כלי כסף וזהב שהוחרמו מאותם ענושים.
מול הפירוש המרכזי המתמקד בעבודה זרה, קיימת גישה שונה [אהבת יהונתן] הרואה בפסוק ביקורת כלפי הכוהנים במקדש ה', שעבדו ללא כוונת הלב הראויה והתמקדו רק בהתפארות החיצונית של לבישת בגדי הכהונה, במקום במהות העבודה הפנימית.
המפרשים [אברבנאל ומלבי"ם] מצביעים על כך שחומרת המעשים נובעת מהשילוב ההרסני שבין חטאים שבין אדם למקום לחטאים שבין אדם לחברו. בדומה לעמי הסביבה שביצעו פשעים אכזריים תוך שימוש ברכוש ובאנשים שאינם שלהם, כך גם מנהיגי ישראל מקיימים את פולחנם מתוך רכוש גזול, שוד עניים ויין קנסות. מעשים אלו משקפים שפלות מוסרית וחילול ה', שכן סעודותיהם הדתיות מבוססות כולן על חמס ואנקת אביונים.