ביום התבוסה, מערך המלחמה כולו יקרוס, ואף יתרון צבאי לא יעמוד לזכותם של הלוחמים. הנביא מונה שלושה סוגים של אנשי צבא [אברבנאל], וממחיש כיצד כל אחד מהם יאבד את יכולתו המקצועית או את יתרונו הטבעי.
תחילה מוזכר וְתֹפֵשׂ (לשון אחיזה [מצודת ציון]) הַקֶּשֶׁת. מדובר בלוחמים שירו מנשק כבד ודרכם הייתה לעמוד מרחוק במערך המלחמה [ביאור שטיינזלץ]. אולם בשעת המפלה, תופש הקשת לֹא יַעֲמֹד על עומדו. הפרשנים מסבירים כי פחד האויב ירפה את ידיו והוא ינוס [מצודת דוד], לא יישאר בו כוח לדרוך את קשתו [רד"ק], או שטרדת המרדף החזקה לא תותיר לו פנאי לירות כלל [אהבת יהונתן].
הקבוצה השנייה היא חיילים רגליים שאינם עמוסים בכלי מלחמה כבדים, ולכן הם היותר מוכנים וזריזים לברוח [אברבנאל]. לגביהם נאמר וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שהחייל המהיר לא יצליח למלט ולהציל את נפשו שלו [רש"י, רד"ק].
עם זאת, גישה ייחודית מציגה קשר טקטי בין חלקי הפסוק: בדרך כלל, קשתים נשארים לעמוד מול האויב כדי לעכבו מעט, ובכך הם קונים זמן עבור החיילים הרגליים לברוח. מכיוון שכאן הקשת בורח מיד ואינו עומד להילחם, הפועל יְמַלֵּט מתייחס אליו – הקשת הוא זה שלא יצליח למלט את הקל ברגליו [מלבי"ם]. גישה אחרת מזהה את הקל ברגליו לא כחייל רגלי, אלא כסוס עצמו [אבן עזרא].
לבסוף, הפסוק חותם ברוכבי הסוסים: וְרֹכֵב הַסּוּס לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ. למרות שמרוצת הסוס מהירה והניסה קלה יותר עבורם, גם הם ייתפסו בידי האויבים [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד]. כישלונו של הפרש המהיר מכל מדגיש את המסר הרוחני של המפלה: הסוס הוא שקר לתשועה, ולא יועיל לאיש כאשר ה' אינו חפץ להצילו [רד"ק].