לאחר שניבא על העמים השכנים, מופנית תשומת הלב אל המעגל הפנימי של עם ישראל, אל ממלכת יהודה. חטאם הכבד ביותר של בני יהודה הוא שלמרות שקיבלו את התורה, הם נטשו את דבר ה' לטובת פולחנים זרים, והזכרתם נועדה לשמש הקדמה וטענה לקראת הנבואה המרכזית המופנית כלפי ממלכת ישראל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
"שלושת פשעי יהודה" מכוונים לשלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שהיו קיימות גם אצל אומות אחרות. אולם, יהודה הוסיפו פשע רביעי וייחודי להם: המיאוס המוחלט בתורה [מלבי"ם, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים את המספרים מבחינה היסטורית: ה' נהג באורך רוח כלפי שלושה מלכים רשעים ביהודה ודחה את הפורענות, אך בימי המלך הרביעי, צדקיהו, נחתם גזר הדין לחורבן הבית [רד"ק].
על המילים עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, הפרשנים מסבירים כי אי־שמירת המצוות לא נבעה מחולשה אנושית או מתאוות היצר, אלא מכפירה שורשית ומזלזול עמוק [מלבי"ם]. מאחר שלא החשיבו את התורה, היא איבדה את כוחה להגן עליהם מפני היצר הרע, מה שהוביל אותם לחטוא אף יותר [חומת אנך]. המיאוס היה כה מוחלט עד שלא ניסו אפילו לשלב את עבודת ה' עם עבודת האלילים, אלא זנחו אותה לחלוטין [אברבנאל], כאשר גם הכהנים – מורי הדרך הרוחניים – היו שותפים לעזיבה זו [אבן עזרא]. התביעה כלפי יהודה על עזיבת התורה חריפה במיוחד, משום שבניגוד לממלכת ישראל, התורה הכתובה ובית המקדש היו מצויים אצלם, אך הם התעלמו מהתורה עד שנשכחה לחלוטין מפיותיהם [רד"ק]. יש המחלקים את המושגים בפסוק וקובעים כי תּוֹרַת ה' מתייחסת למצוות השמעיות והטקסיות, ואילו חֻקָּיו מתייחסים למצוות השכליות וההגיוניות [רד"ק בשם רב סעדיה גאון].
הסיבה לעזיבת התורה טמונה במילים וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם. ה"כזבים" שגרמו להם לתעות ולסטות מדרך הישר [מצודת ציון] הם דבריהם של נביאי השקר [מצודת דוד, רד"ק], וכן האמונות הטפלות ועבודת האלילים שאימצו לעצמם [מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק נחתם במילים אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם. בני יהודה החזיקו באותן דעות כוזבות משום שירשו אותן מאבותיהם. אף על פי שאבותיהם הלכו אחרי נביאי השקר והאלילים ונכשלו בכך, הבנים לא הפיקו את הלקח והמשיכו באותה דרך עיוורת [מצודת דוד, מלבי"ם].