תארו לעצמכם שקיבלתם מתנה יקרה וחשובה ממישהו שאוהב אתכם, אבל במקום לשמור עליה מכל משמר, החלטתם לזרוק אותה ולהשתמש במשהו הרבה פחות טוב. הנביא עמוס דיבר קודם על העמים השכנים, ועכשיו הוא פונה אל העם שלנו, אל ממלכת יהודה. בני יהודה עשו מעשים רעים מאוד, ממש כמו שאר העמים. אבל הם הוסיפו פשע רביעי שהיה מיוחד רק להם: הם פשוט זרקו את המתנה הכי גדולה שקיבלו.
עמוס אומר עליהם עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ. בני יהודה לא עברו על המצוות סתם כי היה להם קשה או כי הם התבלבלו. הם ממש זלזלו בתורה, מאסו בה ועזבו אותה לגמרי כדי לעבוד אלילים. זה היה עצוב במיוחד, כי דווקא בממלכת יהודה היו בית המקדש והתורה הכתובה, אבל הם התעלמו ממנה לחלוטין. ברגע שהם עזבו את התורה, היא כבר לא יכלה לשמור עליהם מלעשות דברים רעים, והם המשיכו לחטוא עוד יותר.
איך הם הגיעו למצב כזה? הפסוק מסביר: וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם. כזבים הם שקרים. בני יהודה הקשיבו לנביאי שקר, האמינו באלילים ובאמונות טפלות, והשקרים האלה בלבלו אותם וגרמו להם לטעות בדרך. בסוף נאמר אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם. בני יהודה המשיכו להאמין בשקרים האלה כי הם ראו את ההורים והסבים שלהם עושים זאת. למרות שהאבות שלהם טעו ונכשלו כשהלכו אחרי אלילים, הבנים לא למדו את הלקח והמשיכו ללכת באותה דרך עיוורת.