עמוס, פרק ב׳, פסוק ד׳

לאחר הנבואות על העמים השכנים, מופנית התוכחה אל ממלכת יהודה, שה' גילה אורך רוח כלפי שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה – בין אם אלו שלוש העבירות החמורות ובין אם אלו שלושה מלכים רשעים – אך על החטא הרביעי והייחודי להם לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ וגזר הדין נחתם. חטא זה הוא עַל־מָאֳסָם אֶת־תּוֹרַת ה' וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ, המבטא כפירה שורשית ועזיבה מוחלטת של כל סוגי המצוות, תביעה חריפה במיוחד משום שהתורה והמקדש היו בידיהם. הסטייה מדרך הישר נבעה מדברי נביאי השקר ומאמונות טפלות של עבודה זרה, שעליהם נאמר וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם. בני יהודה החזיקו באמונות כוזבות אלו אֲשֶׁר־הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם, ומבלי להפיק לקח מכישלון העבר הם המשיכו באותה דרך עיוורת.