עמוס, פרק ב׳, פסוק ו׳

ה' מפנה את תוכחתו לממלכת ישראל ומכריז כי בעוד שעַל־שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל חמורים הוא האריך את אפו, את גזר הדין לחורבן וְעַל־אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, שכן העונש נחתם סופית בשל חטא השחיתות החברתית. מוקד ההאשמה הוא מערכת המשפט הרקובה, שבה דיינים לוקחים שוחד ומרשיעים אדם זכאי וצודק בדין, עוול הנחשב עַל־מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק. שחיתות זו מחריפה כאשר הדיינים מוכנים להרשיע וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם, בין אם תמורת שוחד פעוט השווה לזוג נעליים פשוטות, ובין אם מתוך חמדנות לאלץ את העני למכור את שדהו בהליך קניין רשמי, במטרה לנעול ולגדר את שדותיהם שלהם לרצף אחד. מעשי עושק אלו מהדהדים את מכירתו ההיסטורית של יוסף הצדיק לעבדות, שבה נשללה ממנו הזכות לנעול נעליים כסמל לאובדן חירותו.