בעתות משבר קיצוניות, הפגיעה הקשה ביותר ניכרת לעיתים דווקא באלו שנדמים כחזקים והמוגנים ביותר בחברה. הנביא מציג מצב של חסר עמוק, שבו קורסים צעירי העם. המילה תִּתְעַלַּפְנָה מתפרשת כחולשה קיצונית, אובדן תחושה, יגיעת הנפש עד כדי אובדן הכרה ופריחת הרוח [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
בקרב הפרשנים קיימת מחלוקת מרכזית בשאלה מהו אותו צימאון הגורם לעילפון. הגישה הראשונה מפרשת את המילה בַּצָּמָא כפשוטה, כחוסר פיזי במים שיתרחש ביום הפורענות, כאשר העם ילך לגולה [מצודת דוד]. חומרת המצב מודגשת בכך שאפילו הבחורות העדינות, שבימי מחסור נוהגים לדאוג להן למים, יוותרו ללא משקה, והבחורים החסונים, שבדרך כלל מחזיקים מעמד בתנאי צמא, יאבדו את הכרתם [ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, קיים כאן ממד של מידה כנגד מידה: העילפון הפיזי ממחסור במים יפגע דווקא בצעירים משום שהם אינם צמאים לדבר ה', בעוד שהזקנים ודורשי ה' לא ייפגעו מצמא זה [מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הצימאון באופן רוחני. הצימאון אינו למים, אלא לדבר ה' ולנבואה שעתידים להיפסק. הבחירה להזכיר דווקא את הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים באה ללמד שאפילו צעירים שדרכם לשקוע בתענוגות העולם הזה, יגיעו למצב שבו יכספו ויתאוו מאוד לשמוע את דבר ה' [רד"ק, אברבנאל]. מרוב צער על כך שה' סר מעליהם ואינו עונה להם, יופיין של הבתולות לא יועיל להן והן יתגנו מרוב בכי [אבן עזרא].
רובד נוסף של פרשנות מציע קריאה על דרך המשל, ולפיה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת מסמלות את כנסת ישראל, ובפרט את מלכויות ישראל ויהודה המכונות במקרא "בתולת ישראל" ו"בתולת יהודה", ואילו הַבַּחוּרִים מסמלים את כלל שבטי ישראל, אשר יתעלפו בגלותם מתוך כמיהה לנבואה שאבדה להם [אברבנאל].