נבואת החורבן לובשת צורה של תופעת טבע בלתי אפשרית, שבה היום מאבד את אורו בשיא עוצמתו. המילה וְהֵבֵאתִי משמעותה שקיעה, והמילה בַּצָּהֳרַיִם מתייחסת לחצי היום [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר במשל לצרות כבדות שינחתו על העם. המצוקה תהיה כה קשה, עד שיידמה להם כאילו השמש שקעה באמצע יום בהיר [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
שקיעת השמש בצהריים מסמלת מפלה המתרחשת דווקא בשיא התוקף וההצלחה, בזמן שבו העם יושב בשלווה ובביטחון [מצודת דוד, רש"י]. תיאור הכפל בפסוק, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר, נועד להדגיש את עוצמת ההפתעה והצרה, שכן החושך אינו נובע מיום מעונן רגיל, אלא מופיע ביום מואר לחלוטין [מצודת דוד, אברבנאל].
גישה מעמיקה יותר מציעה חלוקה בין שני חלקי הפסוק, המייצגים שני ממדים של חורבן הפועלים בניגוד לטבע. וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ מסמל את החושך שיבוא מלמעלה, כלומר הסתלקות ההשגחה של ה' ושקיעת ההצלחה. לעומת זאת, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ מייצג חושך העולה מלמטה, מהארץ, כמשל לכישלון העצות ואובדן הגבורה של בני האדם עצמם [מלבי"ם].
רובד פרשני נוסף קושר את הפסוק לאירוע היסטורי ספציפי בתולדות מלכות יהודה. על פי פירוש זה, השֶּׁמֶשׁ משולה למלכות בית דוד. שקיעת השמש בצהריים רומזת למותו הטראגי והפתאומי של המלך יאשיהו, שנהרג באופן מפתיע בתקופה של שלום גדול, על ידי פרעה נכה שכלל לא התכוון להילחם בו אלא רק לעבור בארצו [רש"י, אברבנאל].