שבועה אלוהית חמורה חותמת את גזר הדין על מעשיהם המוסריים הפגומים של העם, ומבהירה כי הצדק בוא יבוא. ה' נשבע בביטוי בִּגְאוֹן יַעֲקֹב, אשר זכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביטוי זה מכוון לבית המקדש. המקדש נחשב לגאוותם של ישראל משום שכבוד ה' שכן בתוכו, אף על פי שבעוונותיהם הם סילקו את השכינה ממנו [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
גישה שניה רואה בביטוי זה התייחסות לה' עצמו או לשמו. לפי פירוש זה, ה' נשבע בעצמו ובשמו הנכבד והקדוש, שם שאותו מכיר רק עם ישראל ובו תלויה גאוותו [אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. בהקשר זה יש לציין כי קיימים הבדלי מסורות ונוסחאות בספרים שונים לגבי כתיבת שם ה' בפסוק זה, האם נכתב באותיות אדנות או כשם המפורש [מנחת שי]. לצד גישות אלו, יש המפרשים כי השבועה היא בארון הברית [אבן עזרא בשם יפת], או לחלופין בערכו, מעלתו ומעמדו של עם ישראל עצמו [ביאור שטיינזלץ].
תוכן השבועה, אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם, מבטא הבטחה נחרצת לעשיית דין. אף על פי שאנשי העם מציגים לעיתים חזות של שומרי מצוות הנמנעים ממלאכה בימי המנוחה, הרי שבפועל תודעתם מכוונת לניצול העניים [ביאור שטיינזלץ]. על כן, ההבטחה האלוהית היא שאפילו אם העונש יתעכב וייראה כאילו הם חומקים ממשפט למשך זמן מה, הרעה הגדולה שעשו לא תישכח לעולם וסופם לקבל את עונשם המלא [מלבי"ם, אברבנאל].