מילים אלו מציגות משבר רוחני עמוק המנוסח במונחים של מחסור פיזי. במקום רעב ומצוקה גשמית, תכה בעם כמיהה עזה ובלתי מסופקת לתקשורת אלוהית ולנבואה.
הסיבה לאותו רעב רוחני נובעת מיחסה של העם לנביאים בעבר. מכיוון שהעם מאס בדבר ה' וסירב להקשיב לנביאיו, ואף דרש מהם להפסיק להתנבא, התוצאה תהיה מידה כנגד מידה: ה' ישלח רעב, והעם יתאווה לנבואה אך לא ימצא אותה [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל].
והשלחתי רעב בארץ, משמעות הרעב היא סילוקה של רוח הקודש ופסיקת הנבואה מישראל [רש"י]. ממש כפי שאדם רעב וצמא משוטט בחיפוש נואש אחר מזון ושתייה, כך ישוטטו בני ישראל בחיפוש אחר דבר ה', אך לשווא [רד"ק].
באשר לזמן ולמקום שבהם יתרחש הרעב, הפרשנים מסכימים כי מדובר בתקופות של סילוק שכינה. הרעב יפגע בראש ובראשונה בארץ ישראל, בין אם בממלכת עשרת השבטים, ביהודה או בשתיהן גם יחד. יתרה מכך, מכיוון שהנבואה שורה רק בארץ ישראל, כאשר העם יגלה וינדוד ברחבי העולם, הוא לא ימצא חזון נבואי בשום מקום [אברבנאל]. חלק מהפרשנים ממקדים תקופה זו בימי הגלות [מצודת דוד], בעוד אחרים מצביעים על ימי בית שני. בתקופה זו, לאחר סיום תקופת אחרוני הנביאים כדוגמת מלאכי, פסקה הנבואה. אף על פי שעדיין השתמשו ברוח הקודש ובבת קול, דבר ה' היה יקר, והעם היה צמא ודורש לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה' [רד"ק, מלבי"ם].
לצד הגישה המרכזית הרואה ברעב זה עונש קשה על דחיית הנביאים, ישנה זווית התבוננות המזהה כאן גם יסוד של נחמה. לאחר נבואות הזעם והחורבן, טמונה במילים אלו הבטחה כי יבואו ימים שבהם תתעורר בעם השתוקקות כנה ואמיתית לשמוע את דברי ה' [ביאור שטיינזלץ].