חומרת העוונות והשחתת המידות בחברה מגיעות לממדים כה עצומים, עד שהטבע עצמו זועק למשפט ואינו מסוגל לשאת את יושביו. על מעשים אלו, מסבירים הפרשנים, הדין והצדק מחייבים שהאדמה תזדעזע ותהפוך את פניה. המילה תִרְגַּז מבטאת תנועה של רעידה וזעזוע [מצודת ציון, שטיינזלץ], והמילה וְאָבַל אינה מציינת רק צער, אלא לשון של חורבן, השחתה ואבדון גמור [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. החמס והגזל הקיצוניים כה חמורים, עד שראוי שהארץ תישחת כפי שאירע בדור המבול ובסדום [רד"ק], והטבע עצמו ינקום באדם כדי לכלות את הרשעים [מלבי"ם]. מבחינה פיזית, הארץ מועדת לרעוש ולשקוע משום שהיא מבוססת על מים [אבן עזרא].
כדי להמחיש את הפורענות, הנביא משתמש בדימוי של שיטפון אדיר: וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה כָאֹר חסרה את האות יו"ד ומשמעותה "כַּיְאוֹר" – נהר הנילוס של מצרים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. כשם שהנילוס עולה, מתגבר ומכסה את כל השדות, כך תכוסה הארץ כולה בשיטפון. עם זאת, יש המפרשים את המילה מלשון ענני גשם, כך שהארץ תכוסה בענן אפל וחשוך [רש"י], או שמי הנילוס יעלו וישטפו את הארץ בעקבות גשמים עזים היורדים מן האוויר [מלבי"ם].
המשך הדימוי מתאר את עוצמת ההרס: וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקְעָה. כתיב הפסוק הוא "ונשקה", המרמז על ארץ שכולה הופכת למשקה ומים, אך הקרי הוא וְנִשְׁקְעָה, כלומר שקיעה ונפילה לעומק [רד"ק, מנחת שי]. המילה וְנִגְרְשָׁה מתארת גירוש, תנודה ועקירה מהמקום [מצודת ציון, שטיינזלץ]. הדימוי נשען על טבעו של הנילוס: כאשר מימיו גועשים ועולים הם מעלים ומגרשים רפש וטיט, ולאחר מכן הטיט שוקע למטה לקרקעית והמים נחים ומזדככים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
לדימוי זה של הטיט והשיטפון ישנה משמעות סמלית כפולה בקרב הפרשנים. גישה אחת רואה בכך תהליך של טיהור מוסרי: הארץ תקיא מתוכה את הרשעים כמו רפש, תשמיד אותם, ורק לאחר מכן תשקוט ותזכה להרווחה [רש"י, מצודת דוד]. גישה שנייה, היסטורית-לאומית, מפרשת שהשיטפון אינו מים פיזיים אלא פלישה צבאית. מלך זר יעלה עם מחנה צבא עצום שיכסה את הארץ כולה כנהר שוטף [רש"י ורד"ק בשם תרגום יונתן, שטיינזלץ]. פלישה זו, המזוהה עם צבאו של מלך אשור, תשטוף את הארץ, תעקור את העם ממקומו ותשקיע אותו בחפירות ובמעמקי הגלות והשממה [מלבי"ם, רד"ק בשם אביו].