נקודת השפל של הבגידה הרוחנית משתקפת בהחלפת האמונה בה׳ בדבקות אדוקה בעבודה זרה. הנביא מגנה בחריפות את אלו שנטשו את האמת, ובמקום זאת נשבעים בשמם של אלילי כזב, עורכים מסעות ארוכים לפולחן ומייצרים שבועות חדשות סביב מוקדי הטומאה. שחיתות עמוקה זו היא שחורצת את גורלם לנפילה מוחלטת.
הפרשנים מסכימים כי הנשבעים באשמת שומרון הם אלו הנשבעים באלילים ובעגלי הזהב שעשו מלכי שומרון [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המונח באשמת נגזר מלשון אשמה, שכן העבודה הזרה נקראת על שם האשמה והפשע של עובדיה [מצודת ציון]. אף על פי שעגל הזהב המרכזי עמד בבית אל, הוא מיוחס לשומרון משום שהיא הייתה עיר הבירה של מלכות אפרים, ומלכיה הם אלו שהחזיקו בעבודת העגלים ומשכו את העם אחריהם [רד"ק].
במקום להישבע בשם ה׳, העם היה נשבע איש לרעהו באמירה חי אלהיך דן, משפט המכוון לעגל הזהב השני שהעמיד ירבעם בעיר הצפונית דן [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וחי דרך באר שבע ממחיש את המאמץ הפיזי והגיאוגרפי שהשקיעו העם בפולחן הזר. באר שבע, שהייתה בקצה הדרומי של הארץ, שימשה גם היא כמקום פולחן זר [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי העם היה נשבע בהולכי הדרך שעשו את מסעם למזבחות העבודה הזרה שבבאר שבע [מצודת דוד], או בדרך עצמה שהובילה לבית אל [מלבי"ם]. מבט מעמיק יותר חושף כי העם היה נודד מבאר שבע שבדרום עד לדן שבצפון. מתוך דבקותם העצומה בעגלים, הם חשבו שיקבלו שכר טוב על הטרחה שבמסע הארוך, ולכן היו נשבעים בחיי העגל שאליו הלכו דרך באר שבע [רד"ק].
בעקבות חטאים אלו, העונש הוא מוחלט: הפחד שממנו הם חוששים יבוא עליהם [אבן עזרא], ואותם חוטאים ונפלו ולא יקומו מנפילתם [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, רד"ק]. המילה עוד מציינת כי מצב זה יימשך זמן רב [מצודת ציון]. עם זאת, קיימת גישה המצמצמת את סופיות הנפילה, ומסבירה כי החוטאים אמנם יפלו ולא יקומו לאורך כל ימי הבית השני, אך בגאולה העתידה הם עתידים לקום שוב יחד עם שבט יהודה [מצודת דוד].