ביום של חורבן וגלות, המציאות המוכרת תתהפך על פיה, ושמחה תפנה את מקומה לאבל כבד ולמוות המוני.
הנביא פותח בתיאור המהפך באמצעות המילים וְהֵילִילוּ שִׁירוֹת הֵיכָל. המילה וְהֵילִילוּ נגזרת מלשון יללה [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי שִׁירוֹת הֵיכָל הן הזמירות, ההמנונות הממלכתיים ושירת המשוררים שהיו נשמעים בארמונות ובמשתאות, אשר ביום החורבן ייהפכו לקולות בכי ויללה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת קושרת את השירות לפולחן הדתי. לפי פירוש זה, מדובר בשירים שהושרו בהיכלות האלילים, ובפרט במקדש העגל בבית אל. ביום הפורענות יילילו המאמינים על אותן שירות עצמן, מתוך הבנה שהעבודה הזרה היא זו שהביאה עליהם את החורבן [מלבי"ם, אברבנאל].
המציאות הקשה נמשכת בתיאור רַב הַפֶּגֶר בְּכָל־מָקוֹם הִשְׁלִיךְ. המילה הַפֶּגֶר משמעותה גוף מת [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר מספר עצום של חללים ופגרי הרוגים המוטלים בכל עבר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. גופות אלו יושלכו כעופות ניצודים המרוקנים מכלוב ויוטלו ברחובות כאשפה [מלבי"ם]. ההרס לא יהיה מקומי אלא יכה בכל רחבי ארצות השבטים, כאשר המילה הִשְׁלִיךְ מתייחסת לפעולתו של ה' המשליך את עמו לארץ [אברבנאל].
המילה החותמת את הפסוק, הָס, שעניינה שתיקה [מצודת ציון], זכתה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית רואה בכך שתיקה מעשית של מקברי המתים: המשליכים את הגופות יורו זה לזה לשתוק ולא לצעוק, כדי שלא לעורר חרדה ולהמיס את לב העם [אבן עזרא, מצודת דוד], או מתוך קבלת הדין והצדקתו ללא תלונה [רד"ק], מה שיוצר דממת מוות מצמררת [ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, יש המפרשים את המילה לא כשתיקה אלא כהוראה מעשית להשליך ולסלק את הפגרים מן המקום [רש"י].
גישות אחרות לוקחות את המילה הָס לכיוונים שונים לחלוטין: יש הרואים בה ביטוי להסתרת סוד נבואי – הנביא נאלץ לשתוק ולא לגלות את הזמן המדויק של הפורענות כדי שהעם לא יזלזל באזהרותיו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי קריאת השתיקה מופנית ישירות לאמציה, כהן בית אל, כאזהרה אישית: שתוק ואל תדבר עוד, כי בקרוב תראה במו עיניך את התגשמות הנבואה הקשה [אברבנאל].