הנביא עמוס חוזר לתוכחתו הקשה ופונה אל המעמד העשיר והמושחת, אשר מנצל באכזריות את השכבות החלשות בחברה. קריאה זו מגיעה לאחר הפסקה בנבואתו, והיא ממשיכה את הביקורת על עושק הדלים שהוזכרה בתחילת דבריו [מלבי"ם, אברבנאל].
המילה הַשֹּׁאֲפִים מתארת במקורה פעולה של שאיבת אוויר והמשכתו אל תוך הפה [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בהשאלה, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לאנשים "הבולעים" את האביון. אלו הם העשירים, ובפרט סוחרי ואוגרי התבואה, אשר גוזלים את ממונם של העניים במרמה, בהונאה ובעוולה [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. יש המוסיפים כי המילה מבטאת גם את התשוקה והתאווה של אותם עשירים לנצל את החלש [מלבי"ם, אברבנאל], או את רמיסתו בפועל [ביאור שטיינזלץ].
המילה וְלַשְׁבִּית מוסכמת על ידי כלל הפרשנים כצורה הדקדוקית המקוצרת של "ולהשבית". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא להכרית, לבטל ולהעלים את העניים מן העולם לחלוטין באמצעות הלחץ הכלכלי והגזל [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, גישה שונה מסבירה כי העשירים מנסים להשבית את העניים ממלאכתם בפועל, למשל על ידי המתנה לימי השבת או לשנת השמיטה שבהם אין לעניים מקור פרנסה טבעי, כדי להביאם לידי דוחק ולאלץ אותם לקנות תבואה בתנאי ניצול [מלבי"ם].
בסיום הפסוק מופיע הצירוף (ענוי) [עֲנִיֵּי־]אָֽרֶץ. הפרשנים מתעכבים על כך שהמילה נכתבת "ענוי" (מלשון ענווה) אך נקראת "עניי" (מלשון עוני) [מנחת שי]. כפילות זו מצביעה על קשר הדוק בין המצבים, שכן ברוב המקרים העניים הם גם ענווים באופיים בשל מצבם [רד"ק]. מעבר לכך, קיים קשר רעיוני עמוק בין המושגים: מידת הענווה האמיתית נובעת מההכרה של האדם שאין לו משל עצמו דבר, תודעה של עוני רוחני וחומרי המביאה את האדם לידי יראת שמים טהורה [חומת אנך].