הגבלת כוחו הצבאי והפוליטי של מלך ישראל עומדת בלב הציווי, המשרטט את ההבדל התהומי בין הנהגת התורה לבין תפיסת המלוכה של אומות העולם. בעוד שמלכים נוהגים לבסס את שלטונם על הפגנת עוצמה, צבירת הון וריבוי נשים וסוסים, מלך ישראל נדרש להמעיט בסממני שלטון אלו כדי שלא יגבה לבו, ושלא יבטח בכוחו הצבאי אלא בהשגחת ה'.
האזהרה רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים מתמקדת במילה לּוֹ, שמשמעותה סוסים המיועדים לעצמו. הפרשנים מסכימים כי התורה אוסרת על המלך להחזיק "סוסים בטלים" – סוסים שאין בהם צורך מבצעי והם נועדו רק לשם ראווה, התפארות והרחבת דעתו של המלך [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם]. לעומת זאת, מותר למלך להחזיק סוסים ככל שנדרש עבור חיל הפרשים ומרכבות המלחמה שלו כדי להגן על המדינה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. עם זאת, האיסור על סוסי ראווה הוא כה חמור, עד שהמילים לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס מלמדות שאפילו החזקת סוס מיותר אחד מהווה עבירה על הציווי [מזרחי, תורה תמימה, אדרת אליהו].
הסכנה בריבוי הסוסים אינה רק רוחנית אלא גם גיאופוליטית, כפי שממשיך הכתוב: וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה. בעת העתיקה, מצרים הייתה המרכז העולמי לגידול ולסחר בסוסי מלחמה משובחים. מלך שיבקש להקים חיל פרשים אדיר, ייאלץ בהכרח לשלוח סוחרים למצרים, ואף להושיב שם את עבדיו דרך קבע כדי שירכשו וישלחו לו סוסים – כפי שאכן אירע בימי שלמה המלך [רמב"ן, רש"י, שטיינזלץ]. מהלך כזה יוצר תלות כלכלית ופוליטית מסוכנת במצרים [רש"ר הירש].
התורה שוללת חזרה זו מכל וכל בנימוק: וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. משה חושף כאן כי ההבטחה שניתנה לישראל על שפת הים ("לא תוסיפו לראותם עוד") לא הייתה רק דברי הרגעה, אלא ציווי ואזהרה לדורות [אבן עזרא, העמק דבר]. הסיבה המרכזית לאיסור החזרה למצרים היא מוסרית: המצרים היו שטופים בזימה ובחטאים, וה' רצה להרחיק את ישראל מכל מגע עמם כדי שלא ילמדו ממעשיהם המושחתים [רמב"ן, רלב"ג, ביאור יש"ר]. גישה שונה מציעה שהעבירה של ריבוי סוסים וגאווה תביא בסופו של דבר לעונש של גלות וחזרה כפויה למצרים [מלבי"ם].
הפרשנים מקשים על איסור זה מתוך ההלכה המתירה לחזור למצרים לצורך מסחר זמני או כיבוש, ואוסרת רק השתקעות וישיבת קבע. אם מסחר מותר, מדוע אסור לקנות משם סוסים? גישה אחת מסבירה כי רכישת סוסים למלך אינה מסחר מזדמן, אלא דורשת הקמת תחנות קבע של סוכני המלך במצרים, וזו כבר ישיבת קבע האסורה [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. גישה אחרת טוענת כי התורה אוסרת על המלך להרבות סוסים מכל מדינה שהיא כדי שלא יבטח בכוחו הצבאי, והכתוב רק השתמש במצרים כדוגמה למקום שממנו נהגו להביא סוסים, תוך שהוא מוסיף איסור נפרד על הקמת ערי רכב במצרים עצמה [רמב"ן, טור הארוך].
לאור חומרת האיסור, מתמודדים המפרשים עם העובדה ההיסטורית שלאורך הדורות קמו קהילות יהודיות מפוארות במצרים (ובהן חיו גדולי תורה כרמב"ם). כדי ליישב סתירה זו, מוצעות מספר דרכים: יש הסבורים כי האיסור אינו חל על מצרים של ימינו, שכן מלך אשור בלבל את האומות והיושבים שם כיום אינם המצרים המקוריים [ריב"א, תולדות יצחק]. אחרים טוענים כי האיסור היה תקף רק לדורות ההם בשל רשעותם היתרה של המצרים אז [רבנו בחיי]. דעה נוספת מדייקת בלשון בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, וקובעת שהאיסור חל אך ורק על ירידה ישירה מארץ ישראל למצרים, אך הגירה למצרים משאר ארצות העולם מותרת [מזרחי, שפתי חכמים]. לבסוף, יש המבארים כי האיסור חל רק כאשר עם ישראל יושב לבטח בארצו כבנים לה', אך בזמן הגלות, כשישראל מפוזרים בכל מקרה, אין קפידה על ישיבה במצרים [יריעות שלמה].