קיומה של מערכת חוקים ומשפטים מחייב סמכות פרשנית עליונה שתכריע במקרי ספק, תתאים את ההלכה למציאות המשתנה, ותשמור על אחדות האומה. ללא מוסד מרכזי מוסמך, ריבוי הדעות עלול להוביל לפיצול ולכך שהתורה תעשה כ"כמה תורות" [רבנו בחיי]. הצורך לגשת לסמכות המרכזית מהווה גם תשובה עקרונית למי שקוראים את התורה כפשטה בלבד ומתעלמים מן הצורך במסורת ופרשנות מוסמכת [חזקוני].
הפנייה הראשונה בפסוק היא אל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. בחירתם לתפקיד זה נובעת מכך שהם משרתי ה', המשוחררים מעול פרנסה חקלאית בזכות מתנות הכהונה והמעשרות, ולכן הם פנויים להקדיש את זמנם ללימוד התורה ולהוראתה [תורה תמימה, משכיל לדוד]. בשל קדושתם, שורה עליהם רוח חכמה יתירה והשפעה אלוהית המסייעת להם לכוון לאמת [ביאור יש"ר]. הם גם מהווים את החוליה המקשרת בין התורה שבכתב, השמורה במקדש, לבין התורה שבעל פה המועברת בבית הדין [רש"ר הירש].
עם זאת, התוספת וְאֶל הַשֹּׁפֵט מלמדת שנוכחותם של כהנים ולויים בבית הדין היא אמנם מצווה לכתחילה, אך אינה מעכבת. כל אדם מישראל שראוי לכך יכול לשמש כשופט ולהורות הלכה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רלב"ג]. זהות ה"שופט" מתפרשת כנשיא בית הדין הגדול או המומחה שחותך את הדין [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ], כמלך הפועל על פי התורה [אבן עזרא], או כגדול הדור שאליו פונים גם בהיעדר סנהדרין [קונטרס חיבה יתירה].
סביב אופי ההנהגה מתקיימת מחלוקת רעיונית. יש הסבורים כי התורה לא קבעה מראש מבנה שלטוני נוקשה, אלא הותירה לאומה את הבחירה להעמיד הנהגה – בין אם בית דין של כהנים ובין אם שופט יחיד – בהתאם לצרכי הדור ותכונותיו [שד"ל]. מנגד, גישה חולקת טוענת בתוקף כי התורה אינה מפקירה את ההנהגה לבחירה חופשית שעלולה להוביל לשלטון עריץ, אלא מחייבת שהשופט או המלך יהיו כפופים לחלוטין לחוקי התורה האלוהית ולמשפטיה [אם למקרא].
הדרישה ללכת אל השופט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם מעוררת תמיהה, וכי יעלה על הדעת שאדם ילך לשופט שאינו חי בימיו? הפרשנים לומדים מכאן מספר יסודות. ראשית, זהו ציווי לקבל את סמכותם של מנהיגי הדור הנוכחי, ואין לדחות את פסיקתם בטענה שהם אינם גדולים וחכמים כמנהיגי דורות העבר. כל שופט המוסמך בדורו, דינו כדין גדולי השופטים שקדמו לו [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש]. שנית, על השופט להיות בקיא בתנאי תקופתו, שכן דרכי החקירה והפסיקה משתנות מזמן לזמן [העמק דבר, קונטרס חיבה יתירה]. במישור ההלכתי הצר יותר, המילים מרמזות גם על שופט שהיה בעבר פסול לדון בשל קרבת משפחה, וכעת הפך לכשר בשל שינוי נסיבות, כגון מוות של קרוב המשפחה [מזרחי, תורה תמימה, אדרת אליהו]. כדי לשמר את סמכות בית הדין, התורה מחייבת לציית לו גם אם פסיקתו נראית לאדם שגויה לחלוטין, בבחינת אומרים על ימין שהוא שמאל [רבנו בחיי].
סיומו של התהליך מתואר במילים וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ. מוטלת על הפונה החובה לחקור, להציג את צדדי המחלוקת ולדרוש במפורש את טעמי הפסיקה [אור החיים, העמק דבר, רלב"ג]. מנגד, חובה על הדיינים לא רק להנחית פסק דין סופי, אלא להסביר את ההיגיון והסברה שעומדים בבסיסו [אור החיים]. התורה מדייקת וכותבת אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, כדי ללמד שבית הדין אינו מוסר רק את השורה התחתונה של המשפט, אלא פורס בפני השואל את כל פרטי הדין, דקדוקיו והשתלשלותו המלאה [תורה תמימה, מלבי"ם].