הענקת מתנה לאלוקים דורשת כבוד, יראה ושלמות, והקרבת קורבן פגום מהווה זלזול והפגנת בוז כלפי שמיים. מבחינה רעיונית, איסור זה נסמך לאיסורים הקודמים של נטיעת אשרה והקמת מצבה; כשם שהתורה אוסרת על פגמים חיצוניים בסביבת המזבח ובצורת הפולחן, כך היא מזהירה מפני פגמים פנימיים בקורבנות הקרבים עליו [טור הארוך, חזקוני, בכור שור].
הפסוק פותח במילים שׁוֹר וָשֶׂה, המתייחסות לבקר ולצאן [ביאור שטיינזלץ]. ברמה הסמלית, השור מייצג את עשייתו ופעולתו של האדם, והשה מסמל את ייעודו והכנעתו. שניהם יחד חייבים להיות מוקדשים לה' בטהרה מוחלטת וללא כל דופי [רש"ר הירש].
האיסור להקריב בעלי מומים כבר הופיע בספר ויקרא. חזרתה של התורה על הציווי אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם נועדה להזהיר באופן ישיר את הישראלי בעל הקורבן, שכן הכוהנים המקריבים כבר הוזהרו על כך בעבר והם בקיאים וזהירים במלאכתם [רמב"ן, ביאור יש"ר]. בנוסף, הניסוח המדויק יִהְיֶה (ולא "אשר בו מום") מרחיב את תחולת האיסור: הוא כולל גם בעלי חיים שנולדו עם מום, כאלו שיש להם מום זמני וחולף (כמו גרב או חזזית), ואפילו בהמה שיש בה איבר שנועד להיחתך בעתיד על פי קביעת רופאים, אף שטרם נחתך [אור החיים, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. מעבר לפסול הפיזי בבהמה, יש שפירשו כי הדרישה להיעדר מום מופנית גם כלפי האדם הזובח, שעליו לגשת אל המזבח בנפש נקייה וללא הרהורי עבירה [שפתי כהן].
לגבי התוספת כֹּל דָּבָר רָע, הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו:
הגישה הראשונה רואה בכך הרחבה של המומים הפיזיים. המונח בא לכלול פגמים שאינם מוגדרים הלכתית כ"מום" רשמי, אך הם מכערים את הבהמה או הופכים אותה לבלתי ראויה להקרבה, כגון חולי, זקנה מופלגת או זוהמה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה, אדרת אליהו].
הגישה השנייה מתמקדת בפסול מוסרי ורוחני. לפיה, הפסוק אוסר להקריב בהמות שהיו מעורבות במעשים שליליים, כגון בהמה ששימשה לעבודה זרה, אתנן זונה או בהמה שנרבעה לאדם [רלב"ג, רש"ר הירש].
הגישה השלישית והמרכזית בקרב רוב הפרשנים מתבססת על הקשר הלשוני שבין המילה דָּבָר ל"דיבור". לפי גישה זו, הפסוק מזהיר מפני קורבן "פיגול" – פסילת הקורבן באמצעות דיבור רע בשעת השחיטה, כגון כוונה לאכול את בשר הקורבן מחוץ לזמנו או מחוץ למקומו המותר [רש"י, רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם]. בתוך גישה זו קיימת מחלוקת: יש הסבורים כי הפסול נוצר אך ורק על ידי דיבור מפורש בשפתיים [יריעות שלמה], בעוד אחרים מדגישים כי גם מחשבה רעה בלב נכללת בהגדרת "דיבור רע" הפוסל את הקורבן [מזרחי, דברי דוד, ברכת אשר].
בסיום הפסוק נאמר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא. המום עצמו אינו התועבה, אלא המעשה של הבאת מתנה פגומה לפני ה' הוא הנתעב ויש עליו עונש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. המילה תוֹעֲבַת מרבה פסולים נוספים כגון כלאיים או בהמה טריפה [תורה תמימה]. לבסוף, המילה הוּא מדייקת שתי הבחנות הלכתיות חשובות: ראשית, האיסור חל על הבהמה המתועבת עצמה, אך לא על הוולדות שלה, שנותרים מותרים. שנית, התועבה מתייחסת ל"זבח" (הבהמה) ולא ל"זובח" (האדם) – כלומר, בעוד שבהמה שנעבדה בה עבירה נפסלת לתמיד מהמזבח, כוהן שחטא יכול לשוב בתשובה ולהיות כשר לעבודה [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם].