התורה מבססת את סמכותו המוחלטת של בית הדין הגדול היושב בירושלים, ומחייבת ציות מלא לפסיקותיו. סמכות זו אינה רק כלי לשמירה על אחידות ההלכה, אלא היא קשורה בקשר הדוק למקום המקודש שבו יושבים הדיינים.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ
החובה לנהוג על פי פסיקת בית הדין כוללת בתוכה את קיום פסק הדין הספציפי שנידון [העמק דבר], אך גם את כל ההלכות המשניות והפרטים המסתעפים מפסיקה זו [אור החיים]. השימוש בלשון רבים במילה יַגִּידוּ מלמד על עקרון הכרעת הרוב. ההלכה נקבעת על פי רוב דייני בית הדין, ואין הולכים אחר דעתו של דיין יחיד, אפילו אם הוא חכם ומופלג במיוחד בחכמתו [פני דוד]. בנוסף, הפועל "הגדה" מבטא מסירת חוכמה, עובדות אובייקטיביות ומסורת ברורה שעברה מדור לדור [רש"ר הירש, אדרת אליהו].
מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳
הפרשנים מסכימים כי ישנה חשיבות מכרעת למיקום הפיזי של בית הדין. הסמכות להורות הלכות מחייבות שעליהן נענשים במיתה, כגון בדין "זקן ממרא" הממרה את פי בית הדין, מותנית בכך שבית הדין הגדול יושב במקומו הייעודי – לשכת הגזית שבבית המקדש. אם בית הדין גולה ממקומו, כפי שאכן קרה ארבעים שנה לפני חורבן הבית בשל התרבות מקרי הרצח, פוקעת סמכותו לדון דיני נפשות [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
הדגש על המקום נובע מכך שהמקום עצמו משפיע ומסייע להוציא את האמת לאור. אדם אינו יכול לערער על פסיקת בית הדין בטענה של עליונות שכלית, משום שהמקום הנבחר מעניק לדיינים סיוע רוחני להגיע לחקר האמת, ומשם יוצא דבר ה' [העמק דבר, ביאור יש"ר, בכור שור].
וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ
בעוד שהמילה "יגידו" מתייחסת למסורת ברורה, המילה יוֹרוּךָ מתייחסת להלכות שחודשו על ידי הדיינים באמצעות שכל אנושי, גזירות, ותקנות שנלמדו מתוך הכללים שבהם התורה נדרשת [רש"ר הירש, אדרת אליהו]. התורה דורשת ציות מוחלט גם להוראות אלו, ממש כפי שמצייתים לדברי התורה עצמה [רלב"ג]. יתרה מכך, יש להתייחס לפסיקות אלו כבסיס לחקירות ולימודי המשך [העמק דבר].
חובת הציות היא כה מוחלטת, עד שאפילו אם חכם מסוים משוכנע שבית הדין טעה בהבנתו, עליו לקבל את הכרעתם הסופית לאחר שדנו עמו ודחו את טענותיו. העיקר הוא ההסכמה על שורת הדין למעשה, גם אם הדיינים עצמם הגיעו למסקנה זו מתוך נימוקים שונים [פני דוד].