עבודת אלילים אינה רק עבירה על איסור נקודתי, אלא מהווה עקירה והפרה של הברית היסודית ביותר בין ה' לישראל. המעבר מאמונה בה' לפולחן זר דורש מהאדם תעוזה רבה ועזות מצח כדי לפרוק מעליו לחלוטין את עול מלכות שמים. משום כך, התורה משתמשת בפועל וַיֵּלֶךְ, המבטא התרחקות אקטיבית, מודעת ומתריסה של האדם מיהדותו [הכתב והקבלה, שטיינזלץ, רש"ר הירש].
הכתוב מפרט וַיַּעֲבֹד וכן וַיִּשְׁתַּחוּ, כדי ללמד שהאדם מתחייב בעונש הן על עצם העבודה והן על ההשתחוויה. פולחן גרמי השמים מתאפיין לרוב בהשתחוויה טבעית בשל רוממותם וגובהם, ולכן עבודה ממש כלפיהם נחשבת חידוש שמצריך פירוט. לעומת זאת, כלפי אלילים שפלים הנמצאים למטה, דווקא ההשתחוויה אליהם היא החידוש [מלבי"ם, אדרת אליהו].
התורה מחלקת את מושאי הפולחן לשתי קטגוריות עיקריות: אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שהם פסילים דוממים מעשה ידי אדם שאין בהם ממש אלא הם קיימים רק בדמיון עובדיהם, ולעומתם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, שהם ישויות גשמיות ממשיות, מעשה ידי ה' [אבן עזרא, ספורנו, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. האות וי"ו במילה וְלַשֶּׁמֶשׁ משמעותה כאן "או" [ברכת אשר].
הביטוי אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי עורר דיון נרחב, שהרי ברור לכל שה' לא ציווה לעבוד עבודה זרה, ומדוע היה צורך לציין זאת במפורש?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא "אשר לא ציוויתי לעובדם". תוספת הבנה זו הכרחית כדי למנוע טעות חמורה בהבנת הפסוק, שאם היה כתוב רק "אשר לא ציוויתי" בסמיכות למילים "צבא השמים", ניתן היה לטעות שה' לא ציווה על בריאתם וקיומם של גרמי השמים, ומכאן שהם אלוהויות עצמאיות שנבראו בעל כורחו. לכן מודגש שהאיסור וההקפדה הם על עבודתם, ולא הכחשת עצם קיומם [רש"י, רשב"ם, מזרחי, שפתי חכמים, תורה תמימה, גור אריה].
גישה אחרת מפרשת את המילה צִוִּיתִי מלשון מינוי, שליטה וממשלה. עובדי האלילים טעו לחשוב שה' עזב את הנהגת העולם השפל, הפקיד את הכוח בידי המזלות והכוכבים כרצונם העצמאי, ולכן ראוי לעובדם כדי להוריד מהם שפע. על כך משיב ה' שמעולם לא מינה אותם לשלוט בעולם באופן עצמאי ובחירי, אלא נתן להם חוק טבע קבוע שאינם יכולים לעבור עליו, והם רק משרתים המשפיעים על העולם לפי סדר אלוהי מוקפד [ספורנו, העמק דבר, אם למקרא, הכתב והקבלה, שטיינזלץ, רש"ר הירש].
חלק מן הפרשנים מסבירים שהביטוי בא לשלול את מחשבת הטועים הסבורים שכאשר הם מכבדים את משרתי המלך, קרי השמש והירח, הם בעצם מכבדים את המלך עצמו. התורה מבהירה שה' לא ציווה על כבוד זה, ואף אסר לעבוד אותם אפילו בשיתוף עמו [רבנו בחיי, אם למקרא, אדרת אליהו, מלבי"ם]. יתרה מכך, אזהרה זו מופנית גם כלפי אומות העולם, כדי להוציא מן הטעות שמא להם הותר לעבוד את גרמי השמים [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
פירוש נוסף רואה בביטוי לֹא צִוִּיתִי לשון הפוכה, כלומר, לא רק שלא ציוויתי, אלא זהו ההפך הגמור ממה שציוויתי לאסור, בדומה לאמירה "לא חכם" שמשמעותה כסיל [שד"ל, רבנו בחיי]. בנוסף, הכתוב מדגיש שדווקא השתחוויה לאלילים היא זו שלא ציווה ה', אך השתחוויה לה' עצמו, או השתחוויה לאדם בשר ודם לשם כבוד, מותרת ואף רצויה [בכור שור, פענח רזא].
הציון המיוחד של לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם בא לרבות גם כוכבים עליונים ורחוקים שאיננו מכירים תועלת ישירה מהם. בעוד שאת השמש והירח ושאר כוכבי הלכת הקרובים המשמשים את האדם לתאורה ולחקלאות אין היגיון לעבוד, שכן אין זה ראוי שהאדון ישתחווה למשרתו, הרי שלגבי כוכבים עליונים שאינם משמשים אותנו בעולם התחתון, היה מקום לטעות שראוי להיכנע להם בשל רוממותם וניתוקם מהעולם השפל. לכן באה האזהרה הכוללת, שגם אליהם אסור להשתחוות בשום אופן [הכתב והקבלה].