המעבר של מנהיג לעמדת כוח טומן בחובו סכנות רוחניות ומוסריות. כדי למנוע גאווה והסתמכות על כוח חומרי, התורה מצווה על המלך להפוך את חוקי ה' לבני לווייתו הקבועים, ובכך להבטיח שיישאר כפוף לסמכות עליונה. מלכי אומות העולם הופכים את ריבוי הנשים, הסוסים והכסף לעיקר, אך מלך ישראל נדרש לעשות את התורה לאוצרו ולסגולתו [שפתי כהן].
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ
ציווי זה חל מיד עם עלייתו לשלטון, וזו צריכה להיות פעולתו הראשונה כמלך, המעידה כי אינו מעל החוק [רש"ר הירש, אבן עזרא, ביאור יש"ר], או מיד לאחר שמלכותו התבססה והתייצבה [קונטרס חיבה יתירה, משכיל לדוד]. הפרשנים מציינים כי בניסוח זה טמון גם תנאי והבטחה: אם המלך יקיים את הכתוב, יימנע מריבוי ממון וסוסים וישים מבטחו בה', הוא יהיה ראוי ו"כדאי" לכיסאו, ומלכותו תאריך ימים [רש"י, כלי יקר, שפתי חכמים, אדרת אליהו]. השימוש במילה מַמְלַכְתּוֹ ולא "מלכותו" מדגיש שהמלך ראוי לשלוט מתוך הסכמה ורצון של העם, ולא מתוך עריצות [מלבי"ם].
וְכָתַב לוֹ
המלך יכול לכתוב את הספר בעצמו, או לצוות על סופר מומחה שיכתוב בשליחותו ועבורו [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. הדגש במילה לוֹ (לשמו) מלמד כי על המלך לכתוב ספר משלו, ואין הוא יוצא ידי חובה בספר תורה שירש מאבותיו [תורה תמימה, אדרת אליהו].
אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת
בביאור המילה מִשְׁנֵה קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון כפילות, כלומר שעל המלך להחזיק שני ספרי תורה [רש"י, רשב"ם, גור אריה]. כל אדם מישראל מחויב לכתוב לעצמו ספר תורה בהיותו הדיוט, וכאשר הוא הופך למלך הוא מחויב לכתוב ספר שני. הספר הראשון מונח בבית גנזיו, ואילו הספר השני מלווה אותו לכל מקום – בצאתו למלחמה, בשבתו בדין ואף בסעודתו [מזרחי]. ישנה מסורת כי אותו ספר שהיה צמוד לזרועו של המלך כמעין קמע כלל רק את עשרת הדיברות, המכילים תרי"ג אותיות כנגד כלל המצוות [תורה תמימה, ברכת אשר, שפתי כהן].
גישה שנייה מסבירה כי משמעות המילה היא העתק או נוסח מדויק של התורה [אבן עזרא, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית קושרת את המילה לשורש ש.נ.ן, המורה על דיבור, חזרה ולימוד מתמיד [רש"י]. יש המקשרים זאת במפורש לספר דברים, הנקרא "משנה תורה", שאותו היה המלך קורא באוזני העם במעמד הקהל [תורה תמימה, צפנת פענח]. מנגד, יש ששללו לחלוטין את הקשר לשורש ש.נ.ן [רשב"ם].
גישה נוספת, המבוססת על מסורת חז"ל, דורשת את המילה מִשְׁנֵה מלשון שינוי, כרמז לכך שהכתב של התורה עתיד היה להשתנות בימי עזרא מכתב עברי לכתב אשורי, כדי להבדיל את ישראל מהעמים השכנים ולשמור על טהרת התורה [תורה תמימה, מלבי"ם].
עַל סֵפֶר
הכתיבה חייבת להיעשות על גבי קלף ראוי ומהודר המיועד לספר תורה, ולא על לוח או חומר פשוט [מלבי"ם, אדרת אליהו].
מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם
על המלך להעתיק את ספרו אך ורק מהספר המקורי והמדויק ביותר, הלוא הוא ספר התורה של העזרה שהיה נתון תחת השגחתם של בית הדין הגדול, אשר הורכב ברובו מכהנים ולוויים [רלב"ג, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, חזקוני]. הדרישה לכתוב את הספר מתוך הספר שבעזרה, בנוכחות גדולי ישראל, נועדה להבטיח שהכתיבה תיעשה בקדושה יתרה, כדי שתשפיע עמוקות על ליבו של המלך [העמק דבר]. מעבר לכך, ההגעה אל הכהנים נועדה גם כדי שהמלך ילמד מהם את סתרי ההנהגה ומסורות הקבלה העוברות בעל פה, הנדרשות לאדם הנושא בעול השלטון [ביאור יש"ר].