הפסוק מציב גבולות ברורים לחייו האישיים ולעושרו של המלך, במטרה למנוע השחתה מוסרית ולאומית. המילה לּוֹ מלמדת כי האיסור להרבות נשים וכסף חל ספציפית על המלך, ולא על אנשים הדיוטות [תורה תמימה, אדרת אליהו]. התורה מבקשת לרסן את הנטייה הטבעית של מלכים לשאת נשים רבות לשם התפארות ומעמד [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המכסה המותרת למלך היא עד שמונה עשרה נשים. מספר זה נלמד מדוד המלך, שהיו לו שש נשים וה׳ אמר לו שאם זה מעט, הוא יוסיף לו "כהנה וכהנה", כלומר שש ועוד שש [רש"י, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, בכור שור, רלב"ג]. המלך עובר על איסור נפרד על כל אישה נוספת שיקח מעבר למספר זה [תורה תמימה].
התורה מנמקת את איסור ריבוי הנשים במילים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ. משמעות ההטיה "יסור" היא הליכה אחר התאווה [אבן עזרא, ביאור יש"ר], אובדן השכל וההיגיון [שד"ל] או טעות [נתינה לגר]. סכנת הסרת הלב פועלת בשני מישורים. ראשית, קיימת סכנה ישירה של השפעה שלילית, שבה הנשים יפתו את המלך לסור מיראת ה׳, כפי שעשתה חוה לאדם הראשון [רבנו בחיי, שפתי כהן]. מטעם זה, יש הסבורים כי נשיאת אישה רעה אחת בלבד אסורה לחלוטין [בכור שור, אדרת אליהו, מלבי"ם]. שנית, קיימת סכנת הסחת הדעת. גם אם כל נשיו תהיינה צדקניות, עצם ההתעסקות המתמדת בנשים רבות תסיח את דעתו של המלך מן הרצינות הנדרשת לניהול הממלכה ותנתק אותו מחובותיו [רש"ר הירש, קונטרס חיבה יתירה, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לגבי צבירת הון, התורה קובעת וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד. בשונה מסוסים ונשים, מלך חייב להחזיק בממון רב כדי לנהל מדינה עצמאית. לכן נוספה המילה מְאֹד, המלמדת שמותר לו לאסוף את הכסף הנדרש, אך אסור לו ללקות בתאוות בצע ולאגור הון מופרז [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. המילה לּוֹ מדגישה שהאיסור הוא על צבירת הון לאוצרו הפרטי של המלך. מנגד, מותר ואף חובה עליו לאסוף כסף לצרכים ציבוריים, כגון בניין בית המקדש, ומעל לכל כדי לשלם ל"אכסניא" או "אפסניא", מונחים שמשמעותם הוצאות צבא, שכר חיילים, פרשים וציוד [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, רלב"ג, חזקוני, אדרת אליהו, מלבי"ם].
צבירת הון אישי מופרזת טומנת בחובה סכנות חמורות לממלכה. במישור הכלכלי והחברתי, הדבר מוביל להכבדת עול המיסים על העם [אבן עזרא, רבנו בחיי, שפתי כהן], פוגע בכוח הייצור של האזרחים ועלול להרוס את כלכלת המדינה [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, המלך משמש דוגמה, והעם עלול ללמוד ממנו לרדוף אחר העושר, מה שישחית את החברה כולה [שד"ל]. במישור המוסרי, ריבוי כסף מוביל לתענוגות שמחלישים את האופי [ביאור יש"ר], מביא לגאווה וללקיחת ממון שלא כדין, וגורם למלך לבטוח בעושרו במקום לשים את מבטחו בה׳ [רבנו בחיי, רלב"ג].
הפרשנים מציגים את שלמה המלך כדוגמה ההיסטורית המובהקת לסכנה הטמונה בפסוק זה. התורה לרוב אינה מגלה את טעמי המצוות, כדי שאדם לא יחשוב שהוא חכם מספיק לעקוף אותם. שלמה סמך על חכמתו העצומה ואמר "אני ארבה ולא אסור", אך נכשל בכל שלושת האיסורים. הוא הרבה סוסים, אסף כסף וזהב שהובילו למיסים כבדים ולמרד העם נגד בנו רחבעם, ונשא נשים רבות שהטו את לבבו בזקנתו [רבנו בחיי, תורה תמימה, אבן עזרא, שפתי כהן]. גישה ייחודית מסבירה כי חטאו של שלמה לא נבע מתאווה פשוטה, אלא מתוך רצון עמוק לחקור וללמוד את כל כוחות הטומאה בעולם כדי להשלימם ולתקנם. כוחות אלו משולים לאלף נשים נכריות, ושלמה נמשך לחקור אותם יותר מדי עד שנכשל, בדומה לנח שהשתכר מן היין [שפתי כהן].