חומרת העבודה הזרה מקבלת ביטוי מעשי ופומבי, תוך דגש על אחריות אישית והקפדה על סדרי משפט מדויקים. התורה מנחה כיצד לטפל ביחידים שבחרו לסטות מאמונת ישראל ולעבוד אלילים, ומפרטת את תהליך הענישה.
התורה מדגישה את המילים ההוא וכן ההיא, כדי ללמד שהעונש חל אך ורק על אדם שחטא מתוך מודעות, רצון ותכונה נפשית שלמה, ובכך מוציאה מכלל ענישה אדם שפעל מתוך אונס, שגגה או טעות [תורה תמימה, אדרת אליהו]. כמו כן, הביטוי הדבר הרע הזה נועד לצמצם את הענישה החמורה למעשה של קבלת האליל כאלוהות ממש, ולא למעשים פחותים של חיבה לאליל כגון גיפוף ונישוק [אדרת אליהו].
הכתוב כופל את המילים את האיש או את האשה. רוב הפרשנים מסבירים שכפילות זו באה להגביל את היקף הדין המופיע כאן, וללמד שהוא עוסק ביחידים בלבד הנידונים בבית דין מקומי של עשרים ושלושה דיינים. זאת בניגוד לעיר שלמה שהודחה לעבודה זרה או לשבט שלם, אשר נידונים רק בבית הדין הגדול של שבעים ואחד דיינים ומומתים בסיף ולא בסקילה [העמק דבר, רש"ר הירש, רלב"ג, נחל קדומים, אדרת אליהו]. גישה נוספת רואה בכפילות זו הדגשה שגם אדם יחיד שחטא נענש, ושהאישה חולקת באחריות שווה לאיש. הענישה המפורשת של האישה נועדה להראות שמעשיה אינם נתפסים כפתיות או חוסר הבנה, אלא כבחירה אידיאולוגית מודעת [הכתב והקבלה, ספורנו]. מנגד, יש הסבורים כי הכפילות היא סגנון מקראי שנועד לחזק את הציווי ולהורות שאין לחמול על החוטאים, בין אם מדובר באיש ובין אם באשה [בכור שור, ביאור יש"ר].
מחלוקת מרכזית ורחבה נסובה סביב משמעות המילה אל שעריך, המגדירה את מיקום הוצאתו להורג של החוטא. גישה אחת, אותה מוביל רש"י בחריפות נגד תרגום אונקלוס, גורסת כי הכוונה היא לשער העיר שבה נעברה העבירה. לפי גישה זו, החוטא מובא למקום חטאו, והדבר נועד להראות קבל עם ועדה שהאליל שנעבד באותו מקום אינו מסוגל להושיע את עובדו [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ספורנו]. לעומת זאת, פרשנים רבים מגנים על תרגום אונקלוס ומסבירים כי המילה "שער" במקרא משמעותה מקום מושבם של השופטים והזקנים, כלומר בית הדין. לכן, ההוצאה "אל שעריך" היא למעשה הבאתו של החוטא מביתו אל בית הדין המקומי כדי לעמוד למשפט פומבי במקום שבו עוברים בני אדם [חזקוני, הכתב והקבלה, תורה תמימה, אוהב גר, ברכת אשר]. עם זאת, הפרשנים מציינים חריג היסטורי והלכתי: בעיר שרוב תושביה אינם יהודים, ההוצאה להורג לא התקיימה בשער העיר הפומבי כדי לא לעורר את חמתם של הגויים, אלא סמוך לפתח בית הדין [תורה תמימה, רש"ר הירש, נתינה לגר, ברכת אשר].
לבסוף, על המילים וסקלתם באבנים מסבירים הפרשנים כי הכוונה היא לרגום אותם באבנים [בכור שור], והלשון מתייחסת בשווה לאיש ולאישה [אבן עזרא, חזקוני]. השימוש במילה "אבנים" בלשון רבים מלמד שאם החוטא לא מת מהאבן הראשונה שמושלכת עליו, ממשיכים ומשליכים אבן נוספת, אף שלכתחילה ראוי שאבן אחת תספיק כדי להמיתו מיתה מהירה [תורה תמימה]. המונח סקילה משמש כאן להגדרת סוג העונש, גם אם בפועל המיתה נגרמת בדרכים דומות כגון השלכת עפר [רלב"ג].