דברים, פרק י״ז, פסוק ה׳

עונש המוות על עבודה זרה חל רק על אדם שפעל מתוך רצון ומודעות מלאה, ולכן הכתוב מדגיש את המילה ההוא כדי להוציא מכלל ענישה חוטאים בשוגג או באונס. הציווי מוגבל למי שעשה את הדבר הרע הזה, כלומר קיבל את האליל כאלוהות של ממש, ואינו חל על מעשי חיבה פחותים. כפילות המילים את האיש או את האשה מלמדת שהדין עוסק ביחידים הנידונים בבית דין מקומי, מורה שאין לחמול על איש מהם, ומדגישה שמעשי האישה נובעים מבחירה אידיאולוגית שווה באחריותה. החוטא מובא אל שעריך, בין אם הכוונה לשער העיר שבה חטא כדי להוכיח פומבית שהאליל אינו מושיעו, ובין אם הכוונה למקום מושב בית הדין המקומי למשפט פומבי. העונש מתבצע כאשר וסקלתם באבנים, כלומר רגימת החוטאים, תוך שימוש באבנים נוספות אם האבן הראשונה לא המיתה אותם מיתה מהירה.