האם קרה לכם שעמדתם בחוץ ביום קיץ חם, הרגשתם את החום העצום של השמש, והבנתם כמה כוח יש בה? בעבר הרחוק, כשאנשים ראו את העוצמה של השמש או את היופי של הכוכבים בלילה, חלקם טעו וחשבו שצריך להתפלל אליהם.
כשאדם בוחר לעזוב את ה' ולהתפלל לדברים אחרים, הוא בעצם הורס את הקשר המיוחד והקרוב שלנו איתו. לכן התורה משתמשת במילה וַיֵּלֶךְ. המילה הזו מראה שהאדם לא סתם התבלבל בטעות, אלא ממש הפנה את הגב והתרחק בכוונה מהאמונה בה'. התורה גם מפרטת וכותבת וַיַּעֲבֹד וכן וַיִּשְׁתַּחוּ, כדי ללמד אותנו שכל התנהגות כזו, בין אם עושים טקס שלם ובין אם רק משתחווים, היא מעשה חמור.
התורה מחלקת את הדברים שאנשים טעו והתפללו אליהם לשני סוגים: מצד אחד אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שזה בעצם פסלים דוממים שאנשים בראו בעצמם ואין בהם שום כוח אמיתי. מצד שני, אנשים התפללו וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם (שזה כל הכוכבים). אלה דברים אמיתיים לגמרי שה' בעצמו ברא ונתן להם תפקיד חשוב בעולם.
בסוף, התורה מוסיפה את המילים אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי. אפשר לשאול: הרי זה ברור שה' לא ציווה עלינו להתפלל לכוכבים, אז למה צריך לכתוב את זה? ההסבר הפשוט הוא שה' מתכוון לומר: "לא ציוויתי לעבוד אותם". התורה רצתה למנוע מאיתנו טעות גדולה, שלא נחשוב בטעות שאם ה' אוסר להתפלל לשמש ולכוכבים, אולי זה אומר שהוא לא ברא אותם או שהם פועלים לבד. ה' ברא את כל הכוכבים המדהימים האלה, והם פשוט עושים את התפקיד שהוא נתן להם בטבע, אבל הוא אוסר עלינו לחלוטין להתפלל או להשתחוות אליהם.